פרשת מסעי תש״פ: מדריך לחוקר הפלילי

שלום וברכה

הפעם נושא היסטורי-אקטואלי. יש קידמה, אנו יודעים ומסוגלים יותר מאבותינו, אבל במאבק מול הפשיעה, התרבות רק נסוגה לאחור…

התורה מבדילה בין רוצח במזיד לרוצח בשגגה.  רוצח יומת, שוגג רק נשלח לגלות.

אבל איך מבדילים בין מזיד לשוגג?

מה שהיה ברור ופשוט בעולם של בני ישראל עם כניסתם לארץ, הפך להיות מורכב ומסובך ככל שהעולם הפך למתוחכם יותר.

מידרג הערמומיות בעליה. ציר הפשע המתוחכם בעליה.

האם זה המחיר הבלתי נמנע של הקידמה? האם נוכל להיות אנשים טובים יותר ולשפר את העולם למרות הכל?

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

יש רוצח במזיד ויש רוצח בשגגה. השוגג אינו חייב מיתה. רק גלות.

אבל איך מבדילים בין מזיד לשוגג? כמובן, יש מקרים ברורים מעצמם, כאז כן היום. בשני מקרים שבאו לפני בית המשפט הישראלי לא היה ספק בכוונה להרוג, כיון שהרוצחים השתמשו בגרזן או בסכין כדי לדקור בלב[1].

זה בדיוק הכלל בפרשתנו[2].

וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל

בְּאֶבֶן יָד

אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ

הִכָּהוּ וַיָּמֹת  – רֹצֵחַ הוּא

המכשיר (ברזל, אבן, עץ שיכול להרוג) וצורת ההכאה (קטלנית) – מעידים כי המוות לא היה מקרי.

ויש עוד דרך להגיע אל האמת.

וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה (במזיד)

אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת – רֹצֵחַ הוּא

השוגג הוא מי שאין לו מניע ידוע להרוג. בספר דברים[3], יש דוגמא.

אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם

וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת

ומי יברר את האמת? בעולם שבו אין משטרה ומעבדה לפתולוגיה, סומכים על החכמים ונסיונם.

וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה

העדה – מועצת הזקנים, החכמים הנבחרים.

וכאן מתבקש לשאול: האם לא יתכן שהרוצח יהיה ערמומי, יסתיר את שנאתו כך שאף אחד לא ידע עליה, ויעמיד פנים שהרצח היה תאונה? אולי יהיה מי שיחכה להזדמנות, לחטיבת עצים ביער, כדי ליצור את הרושם שההריגה היתה בשוגג?

ובכן, זה יכול לקרות. לכן משפט של בשר ודם הוא תמיד לוקה בחסר. לכן רק ארבע מיתות נמסרו לבית הדין האנושי והשאר הן בידי שמים.

*   *   *

ירידת הדורות

יש קידמה. טכנולוגית, רפואית. אפילו המוזיקה השתכללה. מינימום ויותר מזה של חינוך והשכלה מובטחים היום לכל אדם, ברוב מדינות העולם. אולי איננו עולים על הגאונים הנבחרים של העת העתיקה, אבל העלינו את רמת הידע ואת ממוצע הידע יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה[4], כותב ההיסטוריון דוראנט. דברים דומים כתב הרב אלחנן וסרמן.

אך אם הנושא הוא היכולת לעשות רע, התיחכום היה בעוכרינו.

במשפט שלמה המפורסם, המלך טמן מלכודת, הציע לגזור את התינוק. האם האמיתית ויתרה והמתחזה אמרה: גזורו. היום כולם מכירים את הסיפור. האם המתחזה היתה עונה כמו האמיתית.

בימי האמורא רבא, רמאי היה חייב להישבע שהחזיר חוב. בערמומיותו, הניח את המטבעות בקנה חלול, הגיע לבית הדין כשהוא נשען עליו, וביקש מהתובע להחזיק אותו לרגע, רק עד שהוא יישבע – וזה הצליח לו. אפילו רבא היה נופל בפח, אילולא התובע התכעס והיכה עם הקנה בקרקע. הקנה נשבר, הכסף התפזר – והאמת יצאה לאור[5].

הימים ההם קבעו כלל: אין אדם חוטא ולא לו. אין חוששין שאדם יעיד שקר אם אין לו מה להרויח. רק לעתים נדירות חששו לתמורה עתידית, ל"גומלין" (מחזירים טובה). חכמים דנו בשני מוכרים המגיעים יחד לעיר, ואין יודעים אם הפירות שלהם מעושרים. (הרי אז לא נתנו הכשרים). האם להאמין לסוחר שאומר "שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן"? אולי הם מחליפים תפקידים בעיר הבאה?[6]

היום – ברור שפושעים מחפים זה על זה, אפילו רוצחים עדים זה למען זה.

אם היינו בונים ציר של ערמומיות ומידרג של רשעות, אין כאן קידמה. להפך. הרוע רק לומד להתייעל.

מה עושים? כל דור ותקנותיו.

מדאורייתא, אם ראובן תובע את שמעון בשל חוב, ושמעון מכחיש ואומר להד"ם (לא היו דברים מעולם) – זו רק מילה נגד מילה. לכן הנתבע הולך לביתו בלי להתחייב מאומה. רק אם הנתבע הודה במקצת, הוא חייב שבועה. בימי האמורא רב נחמן, כבר היה צריך לתקן שבועה גם עבור שמכחיש הכל. אין לדעת מי עומד בפנינו, אדם ישר שלא יעז פנים בפני בעל חובו, או שקרן שלא אכפת לו.

בימים ההם אפשר היה לסמוך על אדם שיירתע משבועת שקר, אבל האחרונים כתבו שבזמננו גם על זה אי אפשר לסמוך…

פסוקי התורה מציגים לנו דוגמא כיצד השופטים החכמים ידעו לחקור אירוע של עבירה ולעמוד על האמת באמצעות שיקולים פשוטים. העולם שלנו הפך ליותר מדי מורכב, פחות מדי מוסרי.

מה אנו יכולים לעשות?

באמת: מה אנו יכולים לעשות?

תחום המשפט הוצא מידי חכמינו. מה שנשאר זה תחום הפרט. להתפלל, לחנך את עצמנו ואת ילדינו להיות טובים יותר. וכמובן – לתת דוגמא אישית.

וגם ללמוד תורה. התורה – זו שמספרת לנו על עולם תמים ויפה יותר, שבו התעלומות הפליליות הקשות ביותר הן עדיין פשוטות לפיצוח – גם מעניקה לנו את החכמה ואת הכלים להתמודד עם הרשע שבחוץ ועם המאוויים הפסולים המנסים להכשיל אותנו מבפנים.

הישארו עמנו גם בדפים הבאים ותראו במו עיניכם.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] לקרוא משפטים בתנ"ך, דפנה ברק-ארז, עמ' 157 והערה 90.

[2] במדבר מסעי לה:טז – כה

[3] דברים שופטים יט:ד – ה

[4] לקחי ההיסטוריה, דוראנט, הפרק "האם הקידמה אמיתית" והציטוט מעמ' 156.

[5] בבלי נדרים כה א.

[6] בבלי כתובות כד:א