פרשת עקב תש״פ: עַם קְשֵׁה עֹרֶף

שלום וברכה

לא נעים ואפילו מבייש להיזכר בכשלונות. אבל מטעויות לומדים.

בפרשתנו מוזכר חטא העגל – ואיתו שיעור קצרצר אודות הפסיכולוגיה של הכשלון.

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה קְשֵׁה עֹרֶף הוּא

הביטוי הזה מופיע שבע פעמים בתנ"ך, ותמיד במשמעות שלילית. אבל התכונה הזו של עקשנות אינה לא טובה ולא רעה. היא אפילו שימושית.

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה קְשֵׁה עֹרֶף הוּא[1]

מה זה קְשֵׁה עֹרֶף? עיקש, כמו בעברית של היום[2].

הביטוי הזה מופיע שבע פעמים בתנ"ך, ותמיד במשמעות שלילית. "כל פורק עול נקרא קשה עורף, לפי שאינו כופה ערפו לקבל עול על צווארו", כותב פרשן הפשט מימי הבינים, ה"בכור שור"[3].

אבל לא כל עקשן הוא גם פורק עול!

יש גם עקשנות חיובית.

*   *   *

המוח המהיר

המונח קְשֵׁה עֹרֶף הוא כמובן מטאפורה, ביטוי ציורי. הטיפוס קשה העורף ממאן להתכופף, מסרב להתגמש. וסופו להישבר. במשל המפורסם, הארז מחזיק מעמד עד שיישבר ברוח סערה. קנה הסוף הגמיש נע ונד בכל רוח אבל נשאר תמיד בריא ומחובר לקרקע.

וכך האדם.

האם שמתם לב שלקנה יש עקשנות משלו? שהוא מתעקש להישאר מחובר לקרקע, וכך הוא שורד?

בימינו מתברר שהמטאפורה מדוייקת, שיש לה בסיס ביולוגי. גזע המוח, הרכיב המהיר ביותר במוח האנושי, באמת נמצא שם, מעל העורף.

גזע המוח חסום בפני המודעות שלנו. הוא פועל באופן אוטומטי. ויש לזה סיבה טובה. עליו לנהל את כל הפעולות הביולוגיות של הגוף, אלו שמשאירות אותנו חיים ומתפקדים. והוא גם אחראי לאינסטינקטים ההישרדותיים, כמו מנגנון התגובה של בריחה או לחימה, שמאפשר לנו להגיב במהירות שיא מול איום. (למרבה הצער, גזע המוח לא תמיד יודע להבדיל בין סכנה אמיתית או מדומה. לכן המנגנון המופלא הזה לפעמים טועה, וממליץ לנו על הפעולה הלא נכונה. אבל כאן כבר יש לנו שליטה, לבחור אם להמשיך או לא).

החוקרים מכנים אותו "המוח הזוחלי" בגלל שיש כמותו גם אצל בעלי החיים הפרימיטיביים ביותר.

והנה הפתעה: הרעיון הזה, שיש לתגובות מסויימות שלנו בסיס ביולוגי, מופיע גם במקורותינו.

*   *   *

העם הכי עקשן

שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות[4].

אלו דברי ריש לקיש, האמורא הארץ ישראלי. אפשר להבין מדבריו שעזות, כלומר עקשנות, היא תכונה ביולוגית, שמשותפת לאדם ולעוד בעלי חיים. וזו אפילו תכונה לאומית שלנו.

והתכונה הביולוגית הזו הכשילה את עם ישראל בסיני. הם חזרו להרגל שלהם ממצרים, עבודה זרה.

אבל עקשנות אינה תמיד רעה. העקשנות היא שאיפשרה לנו לשרוד אלפי שנות גלות ולשוב לארצנו.

ומה היה מונע מעם ישראל להיכשל בחטא העגל?

בדיוק מה שיכול להציל אותנו מן הטעויות שלנו. כמו מול המוח הזוחלי, לבדוק את המצב ואת האיתות הפנימי הראשוני ורק אז לבחור בתבונה את התגובה. לפעמים להיות עקשן זה חיובי. להיות תמיד עקשן – זו טעות שמביאה אפילו לעבודה זרה.

ואיך בוחרים? טוב ששאלתם!

במילה אחת: לחשוב.

במשפט אחד: חושבים על התוצאות האפשריות, על המחיר; משקללים רווח והפסד, מאוויים מול ערכים – ואז התשובה כמעט תמיד ברורה. ברורה גם אם לא תמיד קלה…

*   *   *

חינוך לעקשנות חיובית

כל זה אומר שצריך ללמוד וללמד איך ומתי להיות עקשן.  וכרגיל זה מתחיל בגיל צעיר.

כל ילד יודע להתעקש – וגם לעצבן את הוריו, אותנו. זה מתחיל ברגע שהוא לומד לומר "לא רוצה" – ומתעקש.

זהירות! זו לא הזמנה למאבק. זו הזדמנות לחנך. קודם כל עלינו ההורים להקשיב, ואז לשקף לו ששמענו, כלומר לחזור במילים על מה שביקש כדי שיראה ששמענו אותו. בהמשך, לפעמים נוכל לוותר לו ולפעמים לא, אבל אז נאמר לו: הפעם זה אי אפשר. הוא יגלה שהעולם לא מאפשר לקבל הכל. וגם זה לקח חשוב. אך בעיקר, הוא יחוש שאנו מקשיבים לו ומכבדים אותו!

וכמובן, זה מחייב המון סבלנות מצידו של ההורה…

העקשנות הופכת למרד של גיל ההתבגרות, וגם זה דבר טוב מאד, כדי שהצעיר יוכל לעבור בשלום את תקופת ההיפרדות החיונית ולבנות לו אישיות עצמאית.

ומה שנכון עבור הילד ועבור המתבגר נכון גם עבור המבוגר. כל אחד עם עצמו.

צריך גמישות וצריך סבלנות. הטעות של בני ישראל היתה שהם התעקשו במקום הלא נכון. אבל גם אז אלוקים לא זרק אותנו, אלא הניח למשה רבנו להתחנן עלינו ולתת לנו סיכוי נוסף. גם אנו צריכים תמיד לתת לילדינו, למשפחותינו ובעיקר לעצמנו את הסיכוי הנוסף: להשתפר, להבין ולתרגל את העקשנות שלנו, כי זו התכונה שתאפשר לנו להשיג את כל מה שאנו רוצים – ורק שנדע לרצות את מה שראוי לשאוף אליו.

עקשנות חיובית נקנית לאט, לא תמיד בקלות, אבל תמיד עם טעויות וכשלונות – אבל בשביל מה יש עקשנות אם לא למען המטרות האלו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים פרשת עקב ט:יג – יד

[2] מקרא לישראל, טיגאי, לפסוקנו.

[3] שמות לג ג.

[4] בבלי ביצה כה:ב