פרשת פנחס תש״פ: עולים ויורדים
שלום וברכה
בסוף פרשתנו[1] מופיעה רשימת קרבנות הציבור.
לא רק שזה בסוף הפרשה, אלא שזה גם נושא, איך נאמר זאת, לא הכי מושך. יד על הלב: מי באמת עובר בשימת לב על רשימת הקרבנות? האם מישהו מנסה להבין את הסדר?
יש גם תירוץ טוב למה לא. זה מיועד רק לכהנים ואפילו להם זה יהיה רלוונטי רק כאשר ייבנה שוב המקדש.
הרשו לי להפתיע אתכם. יש הרבה מה ללמוד ולהבין כאן. לכולנו.
הבה נתבונן – יהיה מעניין.
שבת שלום
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
כולנו מכירים את חג הסוכות, אבל בתורה לומדים עליו בשלבים, כל פעם משהו חדש.
בהתחלה, בספר שמות, רק שומעים שיש כזה חג.
וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה[1]
כמה ימים החג? לא כתוב! מתי הוא חל? לא כתוב! במקום אחר נאמר שהוא ב-תְּקוּפַת הַשָּׁנָה[2]. סליחה, מתי זה בדיוק? אין תשובה!
בספר ויקרא[3] לומדים קצת יותר.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת …שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַידֹוָד
רק בספר הקרבנות לומדים סוף סוף שהחג בן שבעה ימים. רגע, מה יהיו הקרבנות? לא כתוב!
לפי סדר הפרשיות, יוצאי מצרים בכלל לא זכו לדעת מה יהיו קרבנות חג הסוכות. התשובה ניתנת רק בפרשתנו, לבניהם שזוכים להיכנס לארץ.
* * *
חג שמח
בסוף פרשתנו[4] מופיעה רשימת קרבנות הציבור. תמידים לימות החול, מוספים לשבתות, ראשי חודשים וחגים.
הרשימה ארוכה אבל למעשה אין אצלנו בעם ישראל הרבה קרבנות ציבור. ביום חול, למשל, מוקרבים רק שני כבשים, פעמיים ביום.
להשוואה, ראו מה קורה במקדשים אליליים. הפולחן של בבל נעשה ב"מקדשים עשירים שהעסיקו מנגנונים גדולים של כהנים מומחים". שם נדרש "מזון רב ומגוון להאכלה סמלית" של האליל, וכמובן, המזון שימש "לכלכלת המנגנון…"[5].
חכמינו אמרו: התורה חסה על ממונם של ישראל.
רגע, האם קרבנות חג הסוכות אינם סתירה לכלל הזה? בשבעת ימי חג המצות מקריבים כל יום פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם[6], (בסך הכל 14). בשבעת ימי הסוכות יש בסך הכל שבעים פרים. למה כה הרבה?
משה רבנו אומר את התשובה לעם לפני שייכנסו לארץ.
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ
כִּי יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ
וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ[7]
מילות המפתח כאן הן: אסיף, ברכה, שמחה.
בתקופה זו מסיים האיכר לאסוף את יבוליו. המחסנים מלאים. ליבו מלא וגדוש, ואולי גם ארנקו. לכן קוראים לו חַג הָאָסִיף.
הפסיכולוגיה ברורה. כאשר אדם מרגיש עשיר הוא שמח. כאשר הוא שמח הוא רוצה להקריב. וגם להפך, אדם מרגיש עשיר כאשר הוא נותן ביד רחבה…
גם העניים יכולים להשתתף בשמחה. זה קרבן ציבור. ולציבור יש מספיק עושר כדי לממן שבעים פרים. פעם אחת בשנה זה לא מדי.
* * *
פוחתים והולכים
רגע, זה עדיין לא הכל.
בפסח מקריבים כל יום אותו מספר של קרבנות. בסוכות – לא. ביום הראשון – 13 פרים. למחרת – 12, וכן הלאה. החוקיות ברורה. ביום האחרון, השביעי, שבעה פרים.
מדוע לא כל יום אותו דבר, כמו בחג המצות?
נסו למצוא בעצמכם את התשובה – בחג אחר של הודאה ושמחה: חנוכה. הפסיקו לקרוא ותחשבו…
מצאתם? כל הכבוד! וגם אם לא, הנה התשובה:
גם בחנוכה מדליקים מספר שונה של נרות בכל יום. ביום הראשון אחד, למחרת שנים, החוקיות ברורה – עד שמונה נרות ביום האחרון.
זה כולם יודעים. מה שפחות ידוע הוא שזוהי רק שיטת בית הלל. לפי בית שמאי עושים הפוך. מדליקים שמונה ומשם הולכים ויורדים עד לנר אחד ביום האחרון.
מזכיר משהו? כן. בית שמאי למדו… מפרי החג, מהקרבנות של סוכות[8].
והנה ההסבר: חלק חשוב מאד בחיינו הוא המפגש עם אלוקים. אבל אי אפשר לחיות כל הזמן באותה חוויה עילאית. אדרבה, נסיון להיות כל הזמן בתחושה של קרבה לאלוקים הוא בלתי אפשרי ואפילו מזיק. רובנו נתעייף ונרצה בחזרה את חיי החולין שלנו.
איך אומרים? לכל שבת יש מוצאי שבת.
ולזה מסכימים גם בית הלל. לכן עושים הבדלה במוצאי שבת. לכן מסיימים את תפילת שמונה עשרה בשלושה צעדים לאחור, לסמן לעצמנו שיצאנו מלפני המלך, כלומר מלך מלכי המלכים.
חג האסיף מלא רגעים של אושר ושל קרבה לאלוקים. אבל הזמן הזה חולף, ואחריו יבואו ימים של עבודה קשה בשדה. שום דבר לא נמשך לנצח, אפילו לא הרגעים הנפלאים שבהם אנו במקדש, לפני אלוקים. ההפחתה במספר הקרבנות מאותתת לנו שעלינו לחזור אל העולם הזה ולסבול אותו מחדש.
ובינתים, בגלל שאנו זוכרים לטובה את הרגעים היקרים ההם, אנו כבר מתגעגעים אליהם שישובו.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] שמות משפטים כג טז.
[2] שמות כי תשא לד כב
[3] ויקרא אמור כג לד-לו
[4] במדבר, פנחס, פרקים כח-כט.
[5] פירוש על ספר במדבר, ליכט, חלק ג' עמ' 83.
[6] במדבר פרשת פינחס פרק כח יז.
[7] דברים ראה טז יג – טו
[8] בבלי שבת כא ב.