פרשת שלח תש״פ: המקושש: החטא ועונשו
שלום וברכה
לפנינו סיפור מפחיד על חטא ועל עונש מוות. ואם מעיינים בו, מגלים שיש בו סתירה לנאמר בפרשה אחרת, פרשת "כי תשא", בספר "שמות".
העיון שלפנינו, המסתמך על דברי חכמינו, יגלה לפנינו את אמנות העריכה החינוכית של משה רבנו בסיפורי התורה, בהשראה אלוקית.
נתחיל?
שבת שלום
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
וזה הסיפור:
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר
וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת
וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל כָּל הָעֵדָה וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר – כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.
וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ, רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים[1]
מפחיד, האין זאת? עונש כה כבד על איסוף עצים בשבת… נזכור את הנקודה הזו.
אבל נתחיל בשאלה הקשה על הסתירה בין פרשתנו לבין פרשת "כי תשא".
אנו בפרשת המרגלים, מתכוננים להיכנס לארץ כנען. בני ישראל כבר קיבלו מזמן את מצוות השבת (בהר סיני או אפילו קודם, במרה). ברור שהם כבר ידעו שאסור לקושש עצים. אילולא כן, איך היו יודעים שהמקושש חוטא, שצריך להביאו אל משה, שיקבע את עונשו? אבל זה מוזר. הרי עוד לפני בנית המשכן כבר שמעו על העונש הצפוי, כלומר מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת[2], וכמבואר בספר "שמות"?
חכמינו עמדו על השאלה והציעו שתי תשובות סותרות[3].
כי לא פורש מה יעשה לו – מלמד שהיה משה יודע שהוא חייב מיתה אבל לא היה יודע במה מיתתו.
ר' אליעזר ביר' שמעון אומר: לא היה משה יודע שהוא חייב מיתה ולא היה יודע במה היא מיתתו…
מתשובת הדבר אתה למד. ויאמר י"י אל משה: מות יומת האיש – חייב הוא מיתה
הכל מסכימים לפשוטו של מקרא, שאפילו משה לא ידע מה לעשות בחוטא, וכולם ערים לסתירה – שהרי דין מיתה כבר נאמר קודם. תנא קמא מצא פער בין מה שנאמר להם בעבר לבין מה שהצטרכו לדעת כעת: איך יתבצע עונש המוות. לכן משה נזקק לשאול את אלוקים ולקבל התגלות מפורשת.
רבי אליעזר ברבי שמעון מסתמך על הנאמר בפסוק כדי לדחות את ההסבר הזה. אם אלוקים אומר למשה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ סימן שמשה – גם משה ולא רק עם ישראל – לא ידע זאת קודם.
רבים, ובהם רש"י, אימצו את פירושו של תנא קמא. דברי רבי אליעזר ברבי שמעון מתאימים יותר לפשט, אבל איך הוא יענה לסתירה היסודית, שהכלל של חיוב מיתה נאמר מזמן מזמן, עוד לפני הקמת המשכן?
* * *
אין מוקדם ומאוחר בתורה
זו לא הפעם הראשונה שאנו נזקקים לכלל הפרשני הזה. פרשיות התורה, כפי שהן לפנינו, אינן מאורגנות לפי הסדר הכרונולוגי. לכן, האירוע כאן עשוי היה לקרות הרבה לפני פרשת מרגלים.
חז"ל כבר עמדו על נקודה זו במדרש אחר, המתייחס להתחלת המעשה שלנו.
ויהיו בני ישראל במדבר – בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה – ושניה חיללו[4]
נלך ישר לסוף המדרש. יש בו תיארוך של האירוע. הפרשה של מקושש העצים, לפי הדרשן שלנו, ארעה שבועיים לאחר שקיבלו את מצוות השבת!
זה הרבה הרבה לפני פרשת מרגלים…
זה מסביר הכל. יתכן שסיפור המקושש והדין של מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת הם חלק מרצף אירועים אחד. תחילה קיבלו ישראל את מצוות השבת, בסיני או במרה. אחר כך היה חטאו של המקושש. וכאשר ניתן לו דין סקילה, אז נאמר גם הכלל מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת.
אחר כך, למרות שזה הכל ענין אחד, משה רבנו, בהשראה אלוקית, פיצל את המעשה הזה לשניים. הדין של עונש מוות נכלל בספר "שמות", ואילו המעשה במקושש צורף לפרשתנו.
צריך להסביר למה. ולמעשה אנו יודעים היכן לחפש את התשובה: מטעמים חינוכיים.
* * *
ארגון הפרשיות בידי משה רבנו
אנו יודעים שהתורה לא נכתבה בפעם אחת. נחלקו חכמינו אם משה כתב את התורה בדרך, פרשה פרשה, ובערבות מואב רק סידר אותן, או שמא כתב אז הכל. לכל הדעות אז היתה העריכה הסופית.
לפי זה, בערבות מואב – בהתאם לכלל שדברי תורה לא חייבים להיות לפי הסדר הכרונולוגי, ובהתאם לדרשות שהובאו לעיל – משה רבנו, בהשראה אלוקית, החליט לפצל את הסיפור ואת הנבואה.
בספר שמות הושאר רק הדין מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת. מדוע? כי היה חשוב לשבץ את העונש על חילול שבת עוד לפני פרשת המשכן, כדי להדגיש, וכפי שביארו חז"ל, שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.
אך האם בהקשר זה, בתיאור המקום שבו יכופרו חטאים בשוגג, כדאי לספר על מחלל שבת במזיד, ועל עונשו?
לא.
סיפור המקושש הועבר אם כן למקום אחר. והוא שובץ כאן, בפרשת מרגלים, כדי לאזן את הרושם הקשה שמשאיר העונש הציבורי, הקשה ביותר שספגו ישראל במדבר. השיבוץ יוצר הנגדה בין העבירה הפרטית של המקושש, שבו מתקיים הכלל אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ[5], לבין הכשלון של העם כולו במעשה המרגלים, שבעקבותיו בא עונש קיבוצי: נדודים ומיתה במדבר במשך ארבעים שנה.
כך מתקבל מסר חשוב: הקב"ה אינו מעניש את כל העם על חטא של אדם פרטי, אפילו חטא חמור כמו חילול שבת, אבל העדר אמונה, פאניקה ומרי של הציבור, זה משהו אחר.
נסכם: הסדר הנכון, הכרונולוגי, של האירועים היה כזה: בימים הראשונים לאחר מתן מצוות השבת ארע חטאו של המקושש. אז נאמר עונשו ונאמר גם הכלל מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת. משה בערבות מואב, בהשראת אלוקים, פיצל את הסיפור והשאיר את הכלל במקומו לפני פרשת המשכן, ואת הסיפור על העבירה הוא העביר לפרשת מרגלים, כדי להראות לא רק שאלוקים מעניש אלא גם שהוא רחמן, ואין אדם נענש בעוון של אחרים.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] במדבר שלח טו לב – לז
[2] שמות כי תשא לא יד
[3] ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר שלח טו לב – לו
[4] ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיג
[5] דברים כי תצא כד טז