פרשת שמיני תש״פ: הויכוח ההלכתי הראשון

שלום וברכה

הפרשה שלנו רוויה ברגעים דרמטיים. הקרבנות הראשונים במשכן, אש יורדת מהשמים ואלוקים מתגלה לכל העם, ואז – החטא (הבלתי מוסבר עד היום) של בני אהרן ומותם. וגם יכולתו המופלאה של האב לשתוק מול הגזירה.

ואולם בתוך כל ההמולה המרגשת הזו מתרחש משהו שמעולם לא קרה קודם לכן.

דיון הלכתי. ויכוח.

בין משה רבנו, מוסר התורה, המדבר בשם אלוקים, לבין אחיו, שמתמודד עם השכול.

ומי מנצח?

ולפי מה נקבעת ההלכה בויכוח הזה?

הדגם הזה, שנולד בנסיבות כה קשות, מלוה את עם ישראל עד היום הזה. קביעת הלכה היא נושא לדיון ולהוכחות. וגם לסברות המגיעות מן הלב.

כך פוסקים הלכה, ואפילו נגד משה רבנו!

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

קשה למצוא יום מסחרר יותר מזה. יום הקרבנות הראשון מזכה את העם בהתגלות של אלוקים. אבל השמחה מובילה לאסון. החטא (הבלתי מוסבר עד היום) של בני אהרן, שעלה להם בחייהם.

ובהמשך – שתיקתו המופלאה של אהרן למרות האסון הכפול.

לפני שנמשיך, אתם מוזמנים לחשוב אלו כוחות נפש נדרשים למשה רבנו כדי להתמודד לא רק עם פיקוח על עבודות המשכן ביומו הראשון אלא להמשיך לתפקד עם האסון והאבלות המשפחתית. מתברר שלאחר הכל, היה לו ויכוח עם אהרן אחיו בשאלה הלכתית…

ואת הרקע לויכוח הזה צריך להסביר, ולו בקצרה.

בחלק הראשון של הסיפור[1], לפני האסון, משה אומר לאהרן אלו קרבנות להקריב:

קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה (קרבן אישי)

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה לְעֹלָה (קרבנות ציבור)

כדי לקצר, לא נסקור את מה שנעשה בכל הקרבנות, אלא נדון רק בעולה ובחטאת של העם. העולה כמובן קרבה כליל – כולה – על המזבח. אבל כללי החטאת קובעים שרק חלק יקרב על המזבח ואת השאר יאכלו הכהנים. מה קרה לחלק הזה? זה בדיוק מה שמשה רבנו בדק…

*   *   *

הלכה מעל לכל

אבל יש משהו לברר עוד לפני הדיון ההלכתי. מסתבר שרוב הקוראים, כמו כותב שורות אלו, לא היו שמים לב שיש כאן שאלה, על קורותיו של בשר החטאת הציבורית. אולי היינו מניחים, אילולא המשך הסיפור, שהבשר נאכל, או שלא, הכל בהתאם להלכה. ובאמת, לנוכח האירועים, מי מתעניין בשאלות כאלו?

ובכן, מתברר שהתורה מיועדת גם למצבים כאלו.

משה, שזה עתה ניסה לנחם את אחיו על אבדן בניו, נאלץ להמשיך בתפקידו כמנהל היום הראשון, לבדוק אם עבודות המשכן ממשיכות להתבצע לפי ההלכה. הוא מגייס כוחות נפש, ומבצע את תפקידו. והוא מגלה מחדל[2].

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה – וְהִנֵּה שֹׂרָף

אותו חלק של בשר השעיר של העם, שנועד לאכילת הכהנים, נשלח לשריפה כמו בשר פסול. זה לא בסדר!

וכאן משה רבנו ממש כועס, מה שמעיד שגם הוא הגיע לקצה.

וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן

מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת

וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה – לְכַפֵּר לִפְנֵי יְדֹוָד

וכי לא די לנו במות שני בני אהרן, אומר משה רבנו, ואתם הכהנים שנשארתם בחיים מזלזלים באכילת הבשר? זו לא אכילה לתאבון, שאפשר להשתמט ממנה. זו מצוה. זו כפרה!

הביקורת של משה הופנתה אל בני אהרן, אבל היעד האמיתי שלה היה האבא. ולכן אהרן עונה.

הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְדֹוָד וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה – וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְדֹוָד?

לאחר האסון הנורא, לא יתכן שאלוקים רוצה שעכשו אוכל מבשר הקרבנות. לא יעלה על הדעת.

*   *   *

המחלוקת הראשונה בהלכה

רגע, איך אהרן מעז לענות למשה? האם תיתכן מחלוקת בהלכה מול משה רבנו? מאז מתן תורה ועד היום, בבתי המדרש יש תמיד דיונים וגם ויכוחים על שאלות חדשות שאין להן תשובה במסורת. אבל כאשר משה אומר הלכה, זו לא הזמנה לדיון. זו התגלות!

או שלא.

מתברר שלעתים משה לימד מצוות והלכות ששמע מאלוקים, וזו התורה. אבל לפעמים גם אמר מה שהוא חושב, בתור תלמיד חכם, ואז אפשר היה לחלוק עליו, להתווכח איתו.

וזה מה שקרה כאן.

יש פירושים שונים לחילופי הדברים בין אהרן למשה, אבל הרשו לנו להציע פירוש בדרך הפשט.

משה אמנם לימד את אהרן ובניו הכהנים שאת בשר החטאת המיועד לכהנים יש לאכול, אבל הוא לא שמע הלכה מפורשת לגבי כהנים שהינם אוננים. כלומר מה הדין שלהם ביום שבו נפטר עליהם קרוב מדרגה ראשונה: בן, אח.

לשאלה הזו לא היתה תשובה בתורה שקיבל משה עד כה.

ואהרן הכריע בשאלה בעצמו. והוא עשה זאת מכוחה של סברה.

לא יכול להיות, אומר אהרן למשה, שאלוקים ציפה ממני ומבני שנאכל מבשר הקרבנות באנינות (כלומר באבלות שמתחילה עם הפטירה עוד לפני הקבורה). זה לא יכול להיות טוב בעיני אלוקים.

מהיכן ידע זאת אהרן? מאותו מקור שבו אנו מבינים חלק רב מן התורה. מסברה. מהבנה עצמית.

גם בגמרא אמרו כי בכל מקום שניתן ללמוד מן הסברה, אין צורך בפסוקים. וזה נכון גם כאן.

ומשה רבנו, שלא היתה לו מסורת בהתגלות לגבי המקרה שקרה, עשה בדיוק מה שמתאים למשה רבנו.

הודה על האמת.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

הוא שמח שאחיו ובני אחיו לא נכשלו בהלכה. והוא שמח לגלות שאחיו צודק ומלמד אותו הלכה חדשה.

למדנו: זו היא דרכה של תורה: לבדוק את פעולותינו גם ברגעים הקשים ביותר, ואם אין תשובה ידועה, לדעת למצוא את ההלכה בעצמנו, מכוחה של סברה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא צו פרק י. ב-ד, ח, יא, כב.

[2] פרק יא טז-כ