פרשת תרומה תש״פ: ממה עושים את מנורת הזהב

שלום וברכה

מנורת הזהב היתה החפץ המרשים ביותר במשכן ואחר כך במקדש, ואין זה מפליא שרבים חמדו אותה.

הוראות ההכנה שלה מדוייקות מאד, גם אם יש לגביהן מחלוקות.

והנה שאלה מפתיעה: האם חייבים להכין אותה מזהב.

למרות שמה, מתברר שלא.

ומה זה מלמד אותנו על המצוות, על החיים ועל עצמנו?

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

החפץ הנאה ביותר במשכן היה מנורת הזהב. הוראות עשייתה מפורטות בפרשתנו[1], אך למרבה הצער הן סובלות פירושים שונים ואכן יש מחלוקות, גם עתיקות מאד, איך להבין אותן.

לשמחתנו, יש לנו העתק שאולי זהה למקור. תבליט של המנורה מופיע בשער הנצחון של טיטוס ברומא. המבנה המפואר, ששרד עד היום, מציג את השלל הרומי שנגזל מבית המקדש. למרות העדות ההיסטורית הזו, יש עדיין מחלוקות ושיטות שונות. דגם המבוסס על אחת השיטות מוצג בדרך אל הכותל המערבי, מעשה ידי המומחים של מכון המקדש. בזכות האינטרנט, אפשר לראות את הצילומים בלי לצאת מהבית. יש בהחלט ממה להתרשם.

משקל המנורה אמור להיות ככר אחת. שוב, יש גישות שונות איך לחשב את המשקל הזה, וההערכות נעות בין 33 ק"ג ל51 ק"ג. העלות במחירי ימינו של חומר הגלם צריכה להגיע לרבע מיליון דולר. זה לא כולל את עשיית המנורה, והפקת זהב טהור אינה פשוטה היום וכל שכן בימים עברו. לפי תיאור משוער של האמוראים[2], שלמה המלך היה צריך להכניס את הזהב לכור ולהוציאו ולהחזירו פעמים רבות כדי לזקק את הזהב. היום הטכנולוגיות שלנו יעילות בהרבה, ועדיין ייצור מנורה יתבע משאבים רבים כאשר יקום המקדש השלישי.

והנה שאלה מפתיעה: האם המנורה חייבת להיות מזהב טהור?

ובכן, לא.

*   *   *

לא רק זהב

מה חומרי הגלם הראויים למנורה? דיון בשאלה זו מצוי בידינו אם כי הוא נערך יותר ממאה שנה לאחר החורבן[3].

אין לו זהב מביא אף של כסף, של נחשת, של ברזל, ושל בדיל, ושל עופרת

רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ

כלומר: כל המתכות כשרות, ויש מי שבלית ברירה מכשיר גם במנורה של עץ.

זו לא רק שאלה תיאורטית. היו זמנים שבהם מנורת הזהב היתה עשויה מחומרים אחרים, בהתאם לנסיבות ההיסטוריות וליכולות הכלכליות של הציבור.

כבר בימי בית ראשון נלקחו כלי הזהב ונמסרו לידים זרות. המלך יהואש עשה זאת כדי למנוע מלחמה, ולהגן על העם מפני פגיעה גדולה עוד יותר.

אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם… וַיָּשֶׂם פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם

וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַקֳּדָשִׁים… וְאֵת כָּל הַזָּהָב בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְדֹוָד וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם – וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם

אפשר שמסיבה זו מרדו עבדיו והרגוהו, ואף לא הניחו לקברו בקברות אבותיו, אבל זה סיפור אחר[4].

בימי בית שני, אנטיוכוס גזל גם הוא את אוצרות המקדש ובתוכם המנורה.

ויבוא אל המקדש בגאוה, ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה…[5]

לפי המסורת התנאית, הכינו את המנורה מברזל שצופה בבעץ (בדיל), ורק בהמשך

העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב

נראה שגם לא יכלו להקפיד על עשית המנורה מעשה מקשה.

אבל זה מה שהיה.

*   *   *

להסתפק במה שיש

ההיסטוריה הזו מלמדת אותנו דבר חשוב לגבי עצמנו, המצוות והחיים בכלל. צריך להבדיל בין האידיאלי לבין האפשרי, בין לכתחילה ובין דיעבד.

לכתחילה, אם זה אפשרי, משקיעים במקדש ועושים את הטוב ביותר: מנורת זהב טהור, לפי כל הכללים. מושלמת.

כאשר החיים לא מאפשרים זאת אנו עושים מה שאפשר. מנורת כסף, אפילו ברזל. אולי אפילו מעץ.

זה נכון לגבי כל המצוות. אם אין לנו אפשרות לעשותן באופן מושלם, אנו עושים מה שיש. אלוקים מקבל את מצוותינו באהבה בהתאם ליכולותינו!

ומה שנכון לתורה ולמצוות, נכון לכל החיים. בעולם השפע של המאה העשרים ואחת, ניתן לשקוע במרדף אחרי המושלם ביותר. הלכות המנורה וההיסטוריה שלה מלמדים אותנו לא לחפש את המושלם אלא את הטוב ביותר האפשרי, ובשום פנים ואופן לא יותר מזה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות תרומה כה לא-לו.

[2] ירושלמי שקלים ו ג.

[3] בבלי סוכה נ ב, עבודה זרה מג א, מנחות כב ב. הברייתא מופיעה במקור האחרון. לפי המקורות, תנא קמא הוא רבי יהודה הנשיא.

[4] מלכים ב פרק יב יח-יט, דברי הימים ב כד כה

[5] מקבים א, תרגום אוריאל רפפורט, עמ' 104, הוצאת יד בן צבי.