צו ע"ז

כל חלב – לה'

בחצר המשכן עמד מזבח הנחושת, ועליו היו מקריבים את הקרבנות. הבשר היה מוקטר – נשרף – על המזבח עצמו, והדם של השחיטה היה משמש לזריקה או למריחה על צדדי המזבח.

איזה חלק של הבהמה היה קרב על המזבח? למעט עולה, שנשרפת כליל (כולה), היו מקריבים את החלקים המשובחים של הבהמה, ועיקרם הוא החלב.

מהו החלב? ובכן, זה בדיוק מה שנקרא אצלנו "שומן", החלק השמן ביותר של הבהמה.

מדוע דווקא הוא מוקטר על המזבח?

החלב נחשב ככל הנראה לחלק המזין והטעים ביותר בבהמה – וזה מובן מאד במציאות שבה בשר נאכל לעתים נדירות וכמעט רק אצל העשירים. לכן, אם וכאשר מביאים קרבן, האדם חש מעצמו שעליו להביא מן המובחר ביותר.

ה' נתן לך מכל טוב, האם לא תגמול לו, למרות שאין לו צורך בכך, מן המובחר שלך – שבעצם קיבלת ממנו?

(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

(דברים, פרשת עקב, פרק ח)

זה בדיוק מה שעשה הבל בקרבן הראשון בהיסטוריה שבא מן החי. הרי כך למדנו בפרשת "בראשית":

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְדֹוָד אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ

(בראשית פרק ד פסוק ד)

זה נכון לגבי כל הקרבנות. אך לא רק בקרבנות נאמר הכלל הזה.

הרמב"ם כותב:

..הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו

ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו,

…

והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב,

אם בנה בית תפלה – יהיה נאה מבית ישיבתו,

האכיל רעב – יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו,

כסה ערום – יכסה מן היפה שבכסותו,

הקדיש דבר – יקדיש מן היפה שבנכסיו

וכן הוא אומר: "כל חלב ליי' וגו'"

(רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ז יא)

לא תמיד זה קל, ולכן מדגיש הרמב"ם שצרים אדם "לכוף יצרו הרע" כלומר לאלץ את עצמו ללכת אחרי הבנתו ואחרי התורה ולא אחרי רצונות אחרים שיש לו. ואז עליו לנהוג בנדיבות, גם אם זה קשה לו, במיוחד אם זה קשה לו, ואז לתת מן המשובח. גם במצוות שבין אדם למקום, כמו קרבן ובית הכנסת, ועוד יותר מכך במצוות שבין אדם לחברו: גם שם ינהג ברוחב יד ככל שאפשר לו וככל שהזולת זקוק לו. נתת צדקה? תן ממה שאתה יודע שהוא יקר וטוב, בדיוק כפי שהיית רוצה שיעשו לך במצב כזה.

***

המשיכה אל האסור

לא נעים לקרוא על עונשים ועל העבירות שמזמינות אותם, אבל זה חלק מהחיים. אי אפשר לתת תורה, כלומר מערכת התנהגות וחינוך, בלי לכלול בה פרסים ועונשים. מה לעשות, לא כל בני האדם נמצאים בכל הזמנים ברמת תיפקוד שבה הם עושים רק את הטוב והישר בעיני ה' ואינם זקוקים אלא לתזכורת קלה בכיוון הנכון. יש עבירות, וצריך להזהיר מפניהן. וצריך גם לקבוע להן עונש.

(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:

…

(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַידֹוָד וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:

(פרשת צו, פרק ז)

מדוע נאסרה אכילת החלב, כלומר אותם חלקים בבהמה שאינה מובאת לקרבן? הרי היא חולין, ונועדה לשימושו של האדם, ובשרה מותר?

כאן אנו לומדים עיקר גדול בפסיכולוגיה האנושית. אותם דברים שנקבעו לפולחן בבית המקדש, יש לאסור אותם לשימושו של ההדיוט, כלומר האדם. זה נועד גם כדי לייקר בעינינו את החלקים שקרבים על המזבח. כך מצאנו שאסור לייצר קטורת בהתאם לפרמטרים שנקבעו לקטורת של בית המקדש, ואסור לבנות מנורה כעין המנורה של בית המקדש, ועוד. לא תהא רשות שלנו כרשות של מעלה.

וגם כאן יש שני טעמים, זה בצד זה. האחד הוא שהאיסור וההרחקה של האדם ממה שמיוחד לגבוה (לא-לוהים) גורמים לנו להעריך יותר את מה שניתן למקדש ולמי שצווה עליו. זה לא בשבילנו, זה רק לא-לוהים.

שהרי אילו היתה רשות לאדם ליצור לעצמו קטורת לבשם את ביתו וכן ולהאיר את ביתו בדגם שנראה כמו מנורת המקדש, או להתענג על טעמו האסור של החלב, מה אז היתה תחושתו? האם לא היה חש שהוא לוקח לעצמו מה ששמור למקדש?

וזה גם מה שמחזק את יחס הכבוד לדברים אלו, זה שהם אסורים להדיוט ומותרים אך ורק במקדש.

אולם יש עוד טעם אחד. קל לטעות ולחשוב שאם ה' צווה להקריב לו דברים מסויימים, בצורה מסויימת, זה אומר שיש בהם ובמינונים שנקבעו להם איזו עוצמה סמויה. התופעה מוכרת לנו ממדע האנתרופולוגיה וממחקרי הדתות. בעולם הפרימיטיבי נהגו לייחס "כוח" (מאנה הוא השם הטכני) לחפצים, למקומות ועוד. התורה באה להרחיק מן הטעות הזו, מן הגישה הזו שמייחסת תכונות מאגיות לעולם שאינו אלא חולין.

לפיכך, אילו היה מותר לאדם לאכול מן החלב, אזי אפשר שלא רק שהיה מתרגל לזלזל בקרבן – ובמי שצווה עליו – אלא שהיה עושה שימוש בחלב הזה למטרות מאגיות. על כן נאסר השימוש בחלב וגם נקבע לו עונש חמור. כרת.

שמא תאמרו: החלק המעניין ביותר נשאר ללא בירור. מהו עונש כרת? אכן, צודקים. מן הנושא הזה ניתן ללמוד גם לגבי האמונה בעולם הבא וגם לגבי מידת החסד הא-לוהית כפי שהבינו אותה חכמים. אבל  נצטרך לדחות זאת בפעם אחרת. לא נשאר מקום וזמן…