צו ע״ט: הערכים שיוצרים פרשנות

נא להכיר: קרבן שלמים.

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַידֹוָד[1]

עולה קרבה כליל, נשרפת כולה על המזבח. חטאת מכפרת על חטא, חלקה נשרפת וחלקה לכהנים. קרבן שלמים מתחלק לשלושה: חלקו מוקטר (נשרף) על המזבח, חלקו ניתן לכהנים, והשאר לבעלים, והם אף רשאים לתת ממנו למשפחה או אפילו לחברים.

וצריך להזדרז ולאכול מן הקרבן.

בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל

וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף

אם נשאר בשר, לאחר יומיים, יש לשרפו.

לפני המצאת המקרר, בשר שהושאר בצד עלול להתקלקל. יותר מזה, בשר הקרבן נועד לאכילה חגיגית, פולחנית. זו לא סעודה ביתית. אתה אורח במקדש. שמירת בשר לסעודה אחרת היא זלזול.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ

פִּגּוּל יִהְיֶה – וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא

אם מישהו אוכל מן הבשר לאחר הזמן הנקוב, הקרבן הופך לבלתי רצוי. המילה פִּגּוּל נדירה, מופיעה רק כאן ובנבואת יחזקאל, וזו לשון של תיעוב וגיעול.

והנה הקושי: מי שאוכל פיגול ראוי לעונש. אבל מדוע להעניש אחרים? הרי הכל היה בסדר עד היום השלישי, אז מה אשם הבעלים? איך יתכן שקרבן יוקרב בהצלחה, ולאחר ימים יוודע שהוא פיגול?

*   *   *

אי אפשר

השאלה שלנו נשאלה גם בידי חכמינו.

ואם האכל יאכל ביום השלישי לא ירצה –

אמר רבי אליעזר: השוחט את זבחו על מנת לאוכלו ביום השלישי הרי זה בלא ירצה

רבי אליעזר מציע לקרוא את הפסוק לא כפשוטו. לא האכילה המאוחרת פוסלת, אלא התיכנון המוקדם לאכול באיחור. ההחלטה הזו היתה עוד לפני ההקרבה, ואין כאן איסור שחל למפרע.

הקושי נפתר והוחלף באחר. רבי אליעזר מוסיף על הפסוק מה שלא נאמר בו. הפסוק מדבר על אכילה, לא על תיכנון לאכול.

רבי עקיבא, תלמידו של רבי אליעזר, מסביר:

שומע אני – אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול?

ואי איפשר לומר כן: מאחר שהוכשר יחזור ויפסל?[2]

מה זה "אי איפשר"?

הביטוי הזה מופיע מאות פעמים בתורה שבעל פה,  ויש כמה סוגים של אי אפשרות.

לפעמים זו אי אפשרות לוגית.

כתוב אחד אומר: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר: מבן שלשים, אי אפשר לומר שלשים – שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה – שכבר נאמר שלשים[3]

ביאור: פעמיים מופיע בתורה הגיל שבו מתחיל הלוי לעבוד בבית המקדש, וכל פעם זה גיל שונה. זה לא יתכן.

לפעמים זו מיגבלה עובדתית.

אי אפשר לקרות שני שמות כאחת[4]

אי אפשר לבטא בפה שני משפטים, כמו "זו עולה" ו"זו שלמים", בבת אחת – רק משפט אחרי משפט.

לפעמים זו אי אפשרות מצד ההלכה.

מעשר בהמה – לא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ואי אפשר לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו לעשרים ותשעה באלול[5]

ביאור: התורה מצווה להפריש עשירית מכלל הבהמות החדשות שנולדו בעדר, ואי אפשר לקיים את המצוה הזו באחד בתשרי כי הוא ראש השנה ויום טוב ולכן מקדימים ביום אחד.

לאיזו אי אפשרות מתייחס כאן רבי עקיבא?

*   *   *

פרשנות ערכית

ה"אי אפשר" של רבי עקיבא הוא מסוג רביעי. זו טענה ערכית, מכוח הצדק.

לא יעלה על הדעת שאדם יביא קרבן, יאכל ממנו ואף יכבד את בני משפחתו, ולאחר שלושה ימים, כאשר מישהו שמר לעצמו חתיכה מן הבשר ואכל ממנה, יתברר פתאום שכולם עברו עבירה.

לא יעלה על הדעת שמעשה מצוה יתקלקל בגלל מעשה מאוחר שעשה מישהו.

לכן אין לפרש את הפסוק כפשוטו. לכן אמרו רבי אליעזר ורבי עקיבא מה שאמרו.

הדוגמא הזו, שלקוחה מבית מדרשם של גדולי התנאים, מראה לנו כי בשעה שאנו לומדים תורה, בשעה שאנו קוראים את התורה שבכתב ומנסים להבין מה כתוב בה, אנו מסתמכים לא רק על המילים כפשוטן, אלא גם על שיקול הדעת – וגם על הערכים שלנו.

ערכי יסוד הם עקרון מנחה שאלוקים נתן לנו להסתמך עליו כדי להבין את התורה – כדי לדעת מה אסור ומה מותר. הערכים האלו אינם כתובים בתורה. הערכים האלו נתונים לנו מראש, בהיותנו בעלי תבונה ולב אנוש, בהיותנו צלם אלוקים. זה נכון בדיני קרבנות, וזה נכון בכל התורה כולה.

[1] ויקרא צו, ז יא, טו-יח.

[2] ספרא צו פרשה ח סוף פרק יב (א)

[3] בבלי חולין כד א

[4] בבלי תמורה כה א

[5] משנה שקלים ג א