קב ונקי | עצירה למחשבה על פרקי אבות

רבי אליעזר בן יעקב, תלמידו של רבי עקיבא, היה ידוע בתור בעל משנה נקיה: מדוייקת ומוצדקת, והיו שסברו שהלכה כמותו מכל מקום. אבל הוא עסק רק במספר מצומצם של נושאים. בלשון חכמים: קב.

למרבה ההפתעה, יתברר לנו שלפעמים עדיף להסתפק בקב ולא לתפוס מרובה. כיצד ספרות המדע הבדיוני וניהול עסקים ילמדו אותנו על ניהול זמן ובחירת מטרות לימודיות בכלל גם בעולמה של התורה שהוא עולמו של האדם?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

רבי אליעזר בן יעקב זכה למה שלא נאמר על שום תנא אחר.

איסי בן יהודה היה קורא לרבי אליעזר בן יעקב – קב ונקי.

ושמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים … וכתוב בה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי.

שני רבי אליעזר בן יעקב היו. האחד חי בימי בית שני והוא שתיאר את המקדש השני במסכת מידות. אבל כאן נדון במאוחר ביניהם (לקמן: ראב"י):  אחד משבעת תלמידי רבי עקיבא האחרונים (שהרי הראשונים מתו כולם) וגם היה בין שבעת הזקנים שנכנסו לעבר את השנה – רק טובי החכמים משתתפים בזה.

מה זה "קב ונקי"?

נקי – כמו סולת נקיה, שמועות מדוייקות וצודקות, שראוי לפסוק כמותו.

קב – מידת נפח. כלומר: לא הרבה.

ראב"י למד וידע ולימד מדוייק – אבל מעט.

ומתבקש לשאול: אחד משבעת תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא, אחד משבעה זקנים הראויים לעבר את השנה – וכל מה שהספיק היה רק "קב"?

לקח גדול יש כאן: גם בלימוד תורה וגם, בתחום שנחקר בזמננו: ניהול זמן.

****

אל תתפוס מרובה

חכמינו לא זכו לשבת בכולל וללמוד בנחת ולקבל מלגה. חלקם עבדו קשה למחייתם ובכל זאת היו מגדולי אומתנו. רבי יהושע היה… נפח.

לא ידוע לנו מה היו תנאי חייו של ראב"י, אבל סביר שהסתפקותו בקב של לימוד לא נבעה מקשיים חיצוניים אלא היתה החלטה מודעת: לא להקיף יותר מדי.

אמרו חכמינו: "תפסת מועט – תפסת[1], תפסת מרובה לא תפסת". אצלם זה היה כלל פרשני, אבל הביטוי הזה הפך לעצה ידועה לניהול זמן. מי שיקח על עצמו יותר מדי – יתחיל לבצע פחות ופחות.

במקרים חמורים, מול מספר פרוייקטים חשובים שכולם תובעים תשומת לב מיידית, לפעמים אדם לא יעשה כלום.

שיתוק!

הרעיון הזה היווה בסיס לאחד מסיפורי המד"ב של איזק אסימוב, מן הראשונים שתורגמו לעברית[2].

בסיפור "תפוס את הרובוט הזה" בוחנים שני המומחים, דונובן ופאוול, רובוט חדש, אשר בפיקודו עוד ששה רובוטי משנה. לפעמים הרובוטים מפסיקים לתפקד ומבצעים מעין ריקוד חסר שחר. אבל למה?

אזהרת ספויילר: מי שרוצה לקרוא את הסיפור, שיפסיק כאן…

הנה הסוד: במצבי חירום, הרובוט ניצב מול יותר מדי משימות בו זמנית – ולכן הוא מפסיק לתפקד. רק כאשר מסירים מעליו חלק מן העול – משמידים את אחד מרובוטי המשנה – הוא חוזר לתפקד (וגם מציל, אגב, את חייהם).

אסימוב, מדען וסופר, תפס כאן אמת פסיכולוגית גדולה לגבי בני אדם: מול עומס יתר, אדם עלול להגיב בשיתוק, לא לעשות כלום.

הפתרון: לסלק את מקור הלחץ, כלומר לוותר על חלק ממשימותיו ומשאיפותיו.

גם מאמץ אינטלקטואלי יכול להתיש. לכן יש שדרשו שתורה נקנית במיעוט שיחה[3] במובן שצריך לפעמים להפסיק ללמוד – ולנוח, אפילו לפטפט.

כמובן, כל אדם צריך להכיר את עצמו: לא לבזבז זמן אבל גם לדעת מתי לנוח.

****

ניהול זמן

אחד מגדולי החסידות היה אומר כי לאחר שיצר הרע מגלה שאינו יכול להפיל את האדם בהצעות לעבירות, הוא מתחיל להציע לו מצוות.

אחד הפירושים הוא שאדם עלול להיכשל בנסיון לעשות יותר מדי, וזה נכון גם לגבי מצוות!

אז מה עושים? מכינים רשימה, בודקים מה מועיל ומה לא, ומוחקים את הבלתי אפשרי, בלי רגשות אשמה.

זוהי עצתם של קרוגרוס וטשפלר[4]: כאשר אדם מתכנן מה לקבל על עצמו, הוא בודק שני פרמטרים: מה מועיל לו בטווח הרחוק, כלומר מקדם את החזון הכללי של חייו, ומה מקדם את היכולות שלו, כלומר האם הפרוייקט הנבדק הוא כזה שאפשר ללמוד ממנו.

זה נכון בכל תחום. ואז:

פרויקט שלא אלמד ממנו וגם אינו מקדם את החזון הכולל של חיי – להוריד.

פרוייקט שאלמד ממנו אבל לא יקדם את החזון הכללי שלי – לשנותו כדי שיתאים לי או לוותר עליו.

פרוייקט שמקדם את החזון אבל אינו מלמד אותי – לחפש מישהו אחר שיבצע אותו.

אז מה כן? אם אני גם לומד משהו וגם מקדם את החזון – זה הטוב ביותר!

(רק להעיר: אם כבר לקחתי על עצמי משהו, חשוב לסיים אותו בצורה מיטבית).

אז בפעם הבאה שאני שוקל להוסיף סדר לימוד, להתחיל עוד מסכת, לתת שיעור, לכתוב מאמר, להוסיף משהו – כל הכבוד, אבל על חשבון מה זה יגיע? לפעמים צריך לומר: לא.

נלמד מרבי אליעזר בן יעקב: להסתפק בקב ונקי.

וכל אחד מאיתנו – והקב שלו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] יומא פ א.

[2] אנכי הרובוט, מסדה, 1970.

[3] אבות ו ה. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יח; יבמות מט ב; אנצ' לחכמי התלמוד עמ' 103, בראשית רבה סא ג, ירושלמי חגיגה ג א. עירובין סב ב.

[4] כך מקבלים החלטות, עמ' 19, תכלת 2018.