קהלת ע״ט: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן

(מיועד לבני עליה, אבל לא רק. עוסק בהתקדמות רוחנית, אבל לא רק).

"קהלת" מתאר מצב ענינים עגום למדי, שבוודאי מוכר לכולנו אישית.

מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת[1]

בעברית שלנו: יש נזקים שאינם ניתנים להשלמה ויש עיוותים שאי אפשר ליישר. חכמינו דרשו זאת לענין קיום מצוות. יש עבירות שלא ניתן לתקנן (מְעֻוָּת) ויש מחדלים שאותם כבר לא ניתן להשלים (חֶסְרוֹן), וכפי שיבואר.

אני מבקש להציע קריאה אופטימית יותר. נכון שיש דברים שאי אפשר להחזיר, אבל – אולי אין צורך בכך?

אולי העליה וההתקדמות, שכולנו שואפים להן, מחייבות אותנו להכיר בכך שיהיו חסרונות בדרך, ומה שצריך לעשות הוא להתעלם – ולהמשיך?

*   *   *

תוכניות וכשלים

איך מתעלים? איך מתקדמים בעבודת השם? ובעצם – בכל תחום?

ובכן, כל בן עליה – כל מי ששואף להישג כלשהו – עושה לעצמו תוכנית להתקדמות: תוכנית על, תוכנית שנתית, תוכנית חודשית ושבועית, וכמובן תוכנית יומית. ומכאן ואילך: יישם כפי היכולת.

ומי שלא הספיק? מי שקבע לעצמו תוכנית מסודרת אבל פה ושם נפל והחסיר?

ובכן, מסתכלים קדימה ולא אחורה, אם אין אפשרות להשלים פשוט ממשיכים הלאה ומה שלא היה לא היה.

הנה משל לדבר.

חובה על עם ישראל להקריב כל יום שני תמידים, ובימים טובים גם קרבנות מוסף. אבל לעתים אין אפשרות להקריב הכל.

כאן חל הכלל: עבר זמנו בטל קרבנו.

נכון, אין צריך להשקיע בתיקון והשלמת החסרון מן העבר.

התמידין אינם מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין … ולא מנין העולות כולן מעכב.

כיצד?

הרי שלא מצאו אלא ששה כבשים – מקריבין ששה

אפילו לא מצאו אלא אחד – מקריבין אותו …

ואינן חייבין להקריב השאר למחר או למועד אחר

אלא כל קרבן צבור שעבר זמנו בטל קרבנו[2]

המסר: תעשה מה שאתה יכול עבור אותו יום.

ואם חלף היום ולא עשית, אז אל תסתכל על העבר. תסתכל קדימה ותמשיך לעשות!

*   *   *

יד עוזרת לנכשל

האם הכלל הזה אינו ותרני מדי? הרי למדנו:

מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן – זה שביטל קריאת שמע של שחרית, או קריאת שמע של ערבית, או שביטל תפלה של שחרית, או תפלה של ערבית[3]

הנה, אפילו תפילה אחת שאיבדתי, אין לזה תקנה…

אבל זה בדיוק הענין! נכון שאין תקנה – אבל יש לזה פן חיובי. עכשו, כשמאוחר מדי, כבר לא צריך.

הנה ההסבר: אם קרה לי שהפסדתי מצוה אין הקב"ה מצפה ממני שאשלים את החסר. אחרת, כל ימי יעברו עלי בהשלמות.

וכן מצאנו במקום אחר.

מעשה באדם אחד (גזלן שגזל הרבה) שבקש לעשות תשובה,

אמרה לו אשתו: … אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך (שהכל ילך על תשלומי הגזלות)

ונמנע, ולא עשה תשובה

אמרו:

הגזלנין …  – אין מקבלין מהם,

והמקבל מהם – אין רוח חכמים נוחה הימנו[4]

הנה לפנינו כלל גדול. מי שיצטרך להשקיע בתיקון העבר, יתייאש ולא יעשה כלום.

כך הגזלן – שצריך להחזיר כל מה שגזל. חכמינו הבינו שזו דרישה קשה, לפעמים בלתי אפשרית, ולכן ביקשו מן הנגזלים שיוותרו לו – אם באמת עשה תשובה – וברכו אותם כדי לפצותם על ההפסד.

הכל כדי להשאיר דלת פתוחה בפני מי שרוצה לשוב.

ואם כך בין אדם לחברו, כך גם בין אדם לבין עצמו.

משתמע מכאן שאם לפעמים אני נכשל, אם אני גוזל מעצמי הזדמנויות פה ושם להתקדם, אין צורך להשקיע בהשלמות – ואין מקום לייאוש כלל. כמו הגזלן שרוצה סוף סוף לתקן, גם עלי, ביני לביני, לומר לעצמי: מה שלא היה לא היה, והעיקר להמשיך להתקדם.

[1] קהלת פרק א טו

[2] רמב"ם תמידין ומוספין ח

[3] חגיגה ט ב, ברייתא.

[4] בבא קמא צד ב