קרבנות, עצים ומצוות נדירות | עצירה למחשבה על פרשת צו תשפ״ד

זה נזכר בתורה במילים בודדות, אבל יש מצוה להביא עצים למקדש, כי אחרת איך תדלוק האש בלי הפסקה על המזבח?

איך הושגו עצים בימי נחמיה, כאשר העולים שבו לארץ שוממה?

ומה היה סודה של משפחת סנאב, ששרד לנו במגילת תענית ובתוספתא?

ומה אנו לומדים מכאן לעצמנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

יש מצוה להביא עצים למזבח[1].

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד (תובער) בּוֹ, לֹא תִכְבֶּה – אסור להניח לאש לכבות

וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר – חכמינו פירשו שזו מצוה בפני עצמה.

במקדש השני היתה לשכה מיוחדת, שבה הוחזקו העצים, ובה גם ישבו כהנים – בעלי מומים הפסולים לעבודה בעזרה – כדי לבדוק שאין בעצים תולעים, הפוסלים את העץ למזבח.[2].

היום כבר איננו מודעים לכך, אבל עצי הסקה טובים היו תמיד דבר יקר. אפילו בימי האמוראים מחסן עצים (של חול) היה ראוי לשמירה מיוחדת.

אז מי מימן את העלויות?

ראשית וכידוע, כל ישראל הביאו, כל שנה, תרומה של מחצית השקל להוצאות המקדש – כולל העצים.

והיה שופר – תיבה מיוחדת לתרומות לעצים – בין שלושה עשר השופרות במקדש, אשר לתוכם הכניסו החייבים בקרבן והמתנדבים את כספם[3].

(אדם גם יכול לנדב עצים לקרבן, והם קרבים בפני עצמם[4]. ולדעת רבי יהודה הנשיא אף צריך לשים עליהם מלח ולקמוץ מהם אלא שאין הלכה כמוהו).

****

קרבנות ועצים במקדש השני

עם בנין הבית השני, תיקנו ראשי העם – ביניהם נחמיה, המנהיג המוכר מטעם השלטון הפרסי – רשימה של כללי גיוס כספים ומוצרים לתיפעול המקדש.

האחריות לעצים נזכרת במקום השני, לאחר התרומה הכספית וקרבנות החובה, ולפני קרבנות פרטיים.

וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים – חלוקת האספקה נקבעה בהגרלה

הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם – גם הלויים ואפילו הכהנים היו חייבים בזה.

לְהָבִיא לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְדֹוָד אֱ-לֹהֵינוּ – בלעדיהם אין אש[5].

כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה – השבים לירושלים המקדש עיינו בתורה כדי לבדוק שהם עושים הכל.

והרשימה מסתיימת[6] בהתחייבות גדולה וחגיגית:

וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ.

היחס המיוחד לעצים מעיד כמה קשה היה להשיגם, לאחר עשרות שנים שהארץ התרוקנה מיושביה[7].

לכן נחמיה הצטייד מראש בעצים לבניה, מתנת המלך, לפני שיצא לדרך[8].

ולכן, בסוף הספר[9], כאשר הוא רושם את השגיו המשמעותיים, כמו גירוש הנשים הנכריות ואירגון משמרות כהונה ולוויה, הוא מזכיר את קרבן העצים לאחרונה, כאומר: וזה היה הכי חשוב.

****

השמחה הגדולה של בית סנאב

מגילת תענית היא החיבור הראשון של חכמינו שהועלה על הכתב לאחר חתימת המקרא. בשלב כלשהו, נוסף עליו סכוליון[10], ליקוט של ידיעות נוספות מימי המשנה או התלמוד. שם נמצאת עדות שמגלה לנו עוד על תרומת העצים בימי נחמיה, עדות שמועתקת בתוספתא[11].

זה לא נזכר בספר, אבל היו שהתנדבו להביא עצים מעצמם – עוד לפני שהופלו הגורלות.

והתורמים הללו התנו: באותו יום, כל שנה ושנה, יקרבו עצים משלהם. זו זכותם!

אנו יודעים זאת כי מאות שנים לאחר מכן, בשלהי בית שני, מוסיף רבי אלעזר ברבי צדוק:

אני מבני בניו של סנאב בן בנימין – לפי המדרש[12] היה סנאב אחד משבעים הזקנים שבחר משה. סביר שהשם עבר בשבט מדור לדור, כמו היום, וצאצאיו, שאחד מהם נשא את שמו, היו בין העולים. ואותו סנאב תרם עצים!

ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו – כמקובל גם היום.

ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הוא – משפחת סנאב, גם מאות שנים מאוחר יותר, עדיין שמרה את זכר התאריך שבו היה "היום שלהם" להבאת עצים למזבח.

אז מה למדנו?

ראשית, למרות העדר כמעט כל איזכור בתורה, עצים חיוניים לעבודת המקדש והשגתם אינה דבר של מה בכך. זה בלט עוד יותר לאחר הקמת הבית השני בימי נחמיה. לכן, היו כאלו שהתנדבו מעצמם להביא עצים, והזכות הזו היתה כה חשובה עבורם עד שהיא נחגגה אצלם כיום טוב פרטי.

שנית, מכאן למדנו כלל גדול: מי שזכה במצוה יוצאת דופן, שרק בודדים זוכים לקיימה, ראוי לו לציין את יום המצוה כיום טוב פרטי. צריך להודות לא-לוהים על זכות כזו.

ואדם זוכה לזרעו. לכן גם הצאצאים יכולים לציין את היום הזה.

אמנם אין התורה מחייבת לרדוף מצוות[13], אבל זה כדאי, וזה גם חינוך טוב לדורות הבאים…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (פרשת צו) ו, ה

[2] יומא טז א.

[3] משנה שקלים ו א; תוספתא שקלים ג ג.

[4] מנחות כ ב.

[5] שרה יפת, מקרא לישראל לפסוקנו, עמ' 414.

[6] נחמיה י, מ

[7] נחמיה י לה; פירוש הרטום; alan smith the original Zionists p. 155

[8] נחמיה ב ח.

[9] פרק יג.

[10] ורד נועם, מגילת תענית, עמ' 20, 22, 85.

[11] תוספתא תענית ג ו; עירובין מא א; תענית יב א

[12] ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלו

[13] במדבר רבה (וילנא) יט כז (חקת)