רות מקרה במקרא ע״ח: הפילוסופיה של המקריות

נוהגים לקרוא בחג השבועות את מגילת רות. מגילה קצרה, ארבעה פרקים, 85 פסוקים. ועדיין אחד הסיפורים המרתקים, המרגשים והעדינים ביותר בתורה. סיפור שיש בו מוות ומסירות, חכמה ופסיכולוגיה, רומנטיקה וצניעות, חסד וגם שאלות הלכתיות מעניינות, ואפילו פילוסופיה.

בנושא האחרון הזה נעסוק כאן, בבירור השאלה: מהי השגחה, מהו נס, ומה זה "מקרה".

כמו במגילת אסתר מרובת המהפכים, כמו במעשה יעקב ועשו שבו דבר מוליד דבר[1], כמו בכל מקום בתנ"ך וכמו בחיים שלנו – יש אירועים מפתיעים שבהם ניכרת יד ההשגחה. לפחות עבור מי שמאמין. בה בשעה, מי שמפקפק יאמר: מי אומר, אולי זה רק צירוף מקרים?

נדמה שמחבר המגילה שלפנינו – חז"ל סברו שהיה זה שמואל הנביא ולפי התיארוך שנובע ממנה, כסיפור מוצאו של דוד המלך, בוודאי היה זה שמואל או אחד מתלמידיו – בא להתייחס גם לשאלה הזו.

קודם כל נסקור את סיפור המגילה במעוף הציפור. (זו גם חזרה טובה). אחר כך כמה מילים על מעלת החסד – אי אפשר בלי זה. ואז – סוף סוף – הנושא המרכזי, הפילוסופיה של המקריות בתנ"ך. הרשו לעצמכם לדלג לכל פרק שתרצו…

*   *   *

תקציר הסיפור: שני פסוקים ו140 מילים

נעמי, בעלה אלימלך ושני בניהם בורחים מהרעב בארץ אל מואב. אלימלך מת. הבנים נושאים נשים מואביות – ומתים אף הם. לאחר שתם הרעב, נעמי הערירית חוזרת לארץ ישראל, וכלותיה המסורות מלוות אותה. נעמי משכנעת אותן לחזור. האחת חוזרת אבל רות מתעקשת להישאר אתה.

… עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי… כֹּה יַעֲשֶׂה יְדֹוָד לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ[2]

שתי הנשים הבודדות, שאין להן אלא זו את זו, חוזרות לבית לחם, עיר מגורי נעמי. אבל הן עניות ואין להן ממה לחיות (אשה אינה יורשת את בעלה ומן העושר של אלימלך לא נשאר דבר). רות מחליטה לצאת לאסוף צדקה, לאסוף לקט ומתנות עניים באחד השדות.

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ[3]

כן, כן. זה אותו אלימלך הנדיב והעשיר, שמזהה את הנערה המואביה היפה והטובה, שגם מקפידה על צניעות. הוא זה שמארגן לה הגנה ומזון ושתיה ונותן לה בשפע כדי שתוכל להביא גם לנעמי שנשארה בבית.

והוא זה שנעמי מנסה לחתן עם רות, וכאן מגיע החלק ההלכתי שמעורר את השאלות של גיור ושל ייבום. בועז אכן נושא את רות לאשה – ודוד המלך הוא אחד מצאצאיהם.

*   *   *

המסר הוא החסד

רבותינו ראו במגילה ראשית כל את מעלת החסד. נתינה שאינה מצפה לתמורה.

אמר רבי זעירא: מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר.

ולמה נכתבה?

ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים[4]

וכפי שאומרים המפרשים:

עדות זו שמעיד עם ישראל על ידי קריאת מגילת רות בחג השבועות אין לה דוגמא בשום אומה ולשון. אין לך עם שיגלה ויפרסם ברבים את פחיתות מוצאו של בית המלוכה שלו… בית דוד אשר לו הובטחה המלוכה, בא מעם בזוי, שהחיתון עמו נאסר בתורה… מעשיה של רות, שהלכה לארץ נכריה אחרי אשה זקנה וגלמודה… הם מעשי החסד שעליהם נאמר "כי באלו חפצתי נאום ה' "[5]

אבל, כמו כל מקום בתנ"ך, אפשר למצוא הרבה מאד מסרים. לפעמים גם תובנות פילוסופיות.

*   *   *

מקרה או השגחה?

בזמננו קוראים לזה "צירופי מקרים". היציאה לנכר, מות הבעל והבנים, שיבת נעמי לארץ, מסירותן של הכלות ועקשנותה של רות, חיפוש צדקה בשדה ודווקא בשדה של בועז, מעלותיו של בועז ובסופו של דבר הנישואין. סוף טוב הכל טוב לאחר צרות מהסוג ששייקספיר היה עושה מהן מחזה יוצא מהכלל…

אבל כאן זה לא סיפור. זה באמת.

האם צירוף מקרים אחרי צירוף מקרים? או שה' מכוון את כל האירועים?

השאלה הזו אינה חדשה. קהלת החכם המתלבט כותב:

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם[6]

אין הבדל בין בני אדם, חכם כטיפש, צדיק כרשע. וגרוע מזה, האם יש הבדל בין אדם לבעל חיים?

כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל[7]

וזה נוגע גם לי, הכותב או הקורא, אישית.

וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל[8]

מה דעת מחבר המגילה שלנו? יש לו תשובה! הנה דעתו מרומזת בפסוק שבו מתחיל הנס, הגעתה של רות דווקא לשדה בועז. וכפי שהעתקנו לעיל.

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ[9]

איך היא הגיעה לשם? ובכן – קרה לה מקרה.

האם מחבר המגילה מאמץ את הפחד הנורא של בעל "קהלת", שגורל אחד לאדם ולבהמה, שאין השגחה ואין גמול?

ובכן, אם מסתכלים על סדרת האירועים, החל בסבל – ובמסירות המופלאה – ובסוף הטוב, האם הפירוש הסביר אינו בדיוק להפך, שיש ויש עונש (לאלימלך ובניו) ויש שכר (לרות)?

אם כן, אז מה פשר המילים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ. נדייק. בתירגום מילולי: קרה לה המקרה שלה.

נבחן את שימוש המילה הזו, "מקרה", בתנ"ך ונראה שהוא בא בשני מובנים, אם גם יש משותף לשניהם.

בסיפור שאול ודוד, כאשר שאול המלך מתחיל לפחד מדוד ולשנוא אותו, הוא מחכה לדוד שיצטרף לסעודה החגיגית של ראש חודש. דוד אינו מגיע. התוכנית החשאית: יהונתן בן שאול יבדוק עבורו אם אפשר לסמוך על המלך ההפכפך, ששפיות דעתו נחלשת.

ביום הראשון, שאול מקבל את ההיעדרות בלי לכעוס.

וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר [10]

רק ביום השני, כאשר דוד עדיין אינו מגיע, למרות שהיה יכול לטבול וליטהר אם אם נטמא, שאול מבקש הסבר. לאחר שנודע לו מפי יהונתן שדוד קיבל רשות לעזוב, הוא מבין שזה לא היה מקרה שקרה לדוד אלא מעשה מכוון. ואז הוא מתרתח על יהונתן… שאר הסיפור מופיע שם, וזה נושא חשוב ומרתק שראוי לו עיון בפני עצמו.

וכן, זה שימוש הלשון הראשון. "מקרה" – בלי כוונת מכוון מהצד האנושי. אין כאן התייחסות לשאלת ההשגחה העליונה.

אם נפרש את הפסוק שלנו בהתאם לשימוש הלשון במעשה שאול ודוד, אז אפשר להבין שהמספר אומר לנו: רות לא התכוונה כלל להגיע לשדה בועז דווקא. היא אפילו לא ידעה מיהו. אבל זה מה שיצא.

האם זה כל מה שהמחבר רוצה לומר? הנה עוד אפשרות, הפעם פילוסופית, וגם לה יש עדות במקרא.

כאשר הפלשתים מבקשים לבדוק אם אלוקי ישראל הוא שעומד מאחורי האירועים שפוגעים בהם לאחר חטיפת ארון הברית[11], הם מציעים ניסוי: לשלוח את הארון בעגלה רתומה לפרות, ואז יראו לאן תלכנה הפרות.

וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ[12]

הפלשתים מתלבטים: האם מה שקרה להם (ראו שם בפרק) היה עונש משמים או רק "מקרה"? זה האופן שבו קהלת פוחד שהעולם מתנהל. באופן מקרי, כפי שהמונח משמש בעברית מודרנית.

וכאן אנו מעלים שאלה פילוסופית: האם עולמנו מתנהל בהשגחה או באופן אקראי? וזו גם שאלה חשובה מאד. איך עלינו לתכנן את חיינו, מתוך הפחד שאין כאן בעולמנו אלא צירופי מקרים או מתוך המודעות שיש דיין ויש דין?

האם נסיון החיים וההיסטוריה יכולים לספק הוכחה?

למרבה הצער, יש צדדים לכאן ולכאן.

החיים מראים לנו לעתים אירועים שקשה מאד להבין אותם, שלמעשה מעוררים את השאלה: אם יש אלוקים, אז איך זה יכול לקרות? מדוע ניתן לקין להרוג את הבל? מדוע נהרג המלך הצדיק יאשיהו כאשר הובטח לו שימלוך עד זקנה ושיבה? מדוע היו צרות רבות לצדיקים במשך הדורות? ומדוע היתה השואה?

זה מה שנקרא בפילוסופיה "בעית הרע".

כאן לא ננסה לענות על השאלה הזו, מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים (יש תשובות, מעניינות ולא פשוטות, שצריך ללמוד). כאן נתאר את התשובה של מחבר המגילה לשאלה: האם יש השגחה? האם אלוקים מנהל את העולם, את ההיסטוריה של העם ושל האדם הפרטי.

וזו תשובתו שהיא גם התשובה של התורה ושל הנביאים. בעיניו – אין מקרה. יש שכר ועונש, אבל לפעמים צריך לחכות שנים כדי לראות את הגמול. בהתחלה, הכל נראה מקרי. בהמשך, לאחר זמן רב לפעמים, מתגלה ההשגחה האלוקית מאחורי המקרים.

בעיני בשר ודם, בעיני רות עצמה, זה היה מקרה שהוליך אותה אל שדה בועז. אילו היינו עוצרים אותה ושואלים אותה: מדוע את נכנסת לשדה הזה, מן הסתם לא היתה לה סיבה ברורה.

אבל ראו מה יצא מזה!

יתכן שכל אחד מאיתנו יכול להסתכל אחורה על חייו ולומר: הנה היה האירוע שהיה יכול להחשב למקרה, אבל ראו מה יצא מזה!

האם אפשר לפטור את סיפור המגילה כאוסף של צירופי מקרים? מבחינה סטטיסטית, אולי כן. אבל בוודאי לא זו כוונת המחבר. להפך. המגילה באה להראות לנו כיצד מתוך הטעות (עזיבת אלימלך ומשפחתו את ארץ יהודה) והסבל (גורלה העגום של נעמי) יכולה לצמוח שמחה גדולה בזכות נדיבות וחסד (של רות).

זה מה שראו בני אותו דור, וזה מה שהיה כה חשוב עד שהסיפור סופר מדור לדור עד שהגיע לימי המחבר. אז, מחבר המגילה כבר ראה לנכון להעלות זאת על הכתב עבור הדורות הבאים. במבט היסטורי, מתברר שלמעשי החסד של רות היתה השלכה ארוכת טווח מעבר לאושר האישי שזכתה בו לעצמה ולנעמי. לאחר כמה דורות התברר שמתוך מעשיה המופלאים של רות צמח המלך הנבחר של עם ישראל – שמצאצאיו יבוא המלך המשיח.

[1] ראו בעיון שלנו, עח תולדות, חוק התוצאות הבלתי צפויות.

[2] רות פרק א טז-יז.

[3] רות פרק ב פסוק ג.

[4] רות רבה (וילנא) פרשה ב

[5] נחלת יוסף, הרב יוסף זאב ליפוביץ. פירוש על מגלת רות, הקדמה עמ' טז. הפסוק – ירמיהו ט כג. הרב ליפוביץ נפטר ללא ילדים והספר הוא זכרו ולזכותו.

[6] קהלת פרק ב פסוק יד

[7] קהלת ג יט

[8] קהלת ב טו

[9] רות פרק ב פסוק ג.

[10] שמואל א פרק כ פסוק כו

[11] ראו בעיוננו עח שמיני בקרובי אקדש.

[12] שמואל א פרק ו פסוק ט