שבועות ע״ט: להישאר בחיים עם נעמי (מגילת רות)

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

יש כאן הקדמה. אבל אפשר לדלג עליה ישר לפרק הבא שעוסק במגילה.

וזו ההקדמה: יש כמה דגמים של תפיסת עולם, מה זה נקרא "חיים טובים". אני מתכוון לאותם דגמים שמופיעים בעלילות בדיוניות שעם זאת הן יכולות להחשב לפרדיגמטיות. אלו דגמים שונים שמופיעים בתרבויות שונות, ומביעים את התקוה המירבית שאדם יכול לזכות לה באותן תרבויות. מצד אחד, זה מה שמבוגרים מאמינים והנסיון מאמת. מצד שני, זה מה שילדים מתחנכים עליו.

ובכן.

בסיפורי האחים גרים הסיום האופייני של סיפורים שנגמרים טוב הוא: ומאז הם חיו בעושר ואושר. זה גם הסיום שהיה לסרטי וולט דיסני עד שהחליטו לשנות קצת או הרבה.

בסיפורי אלף לילה ולילה הסיום קצת שונה: הם חיו באושר ועושר עד שבא אליהם זה שמפריד את כל השמחות. כלומר, המוות.

בימי שייקספיר, הדגם היה פחות אופטימי. אם זה נגמר טוב אז הכל טוב. All is well that ends well.

ואצלנו?

אני סבור שהדגם היהודי האותנטי והראוי הוא זה שמוצג גם בספרו המומלץ של ג'ורדן פיטרסון, "12 כללים לחיים": החיים קשים. צריך שתהיה להם משמעות. זה הדגם שרשום במסורת שלנו על שמו של רבי יעקב שהיה גם נכדו של האפיקורס אחר, הוא רבי יעקב בן בתו של אלישע בן אבויה. אחר, לפי ההסבר התלמודי, נשבר ויצא לתרבות רעה מפני שציפה שהעולם יתנהג בהתאם לציפיותיו. אילו היה מבין מה שיבין נכדו היה נשאר תלמיד חכם ושומר מצוות:  נכון שמובטח לנו "למען יאריכון ימיך וימי בניך" אבל זה "לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך"[1].

ועדיין, אנו מקוים שיתקיים בנו שנשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו – או המקבילה המודרנית לזה – בבריאות הנפש והגוף, ונראה בנים ובני בנים. אנו רוצים לחיות כמו בסיום הסיפור של איוב, שזכה לחיים של בריאות ועושר ושפע של ילדים, רק בלי כל מה שעבר עליו בדרך עד שם.

חיים קלים זה רק בסרטים. ולפעמים ההתמודדות קשה מנשוא. ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר היהודי ששרד את מחנות הריכוז ומצא משמעות בתוך האובדן, לא היה הראשון שהתמודד וניצח. זה מתחיל קודם, וזה מתואר במגילת רות.

השאלה: איך מתמודדים מול חיים שמתנהלים בדיוק להפך, עם מכה אחרי מכה, אסון רודף אסון, עד שלא נשאר עוד למה לקוות?

התשובה: זה סיפורה של נעמי, אחת משתי הגיבורות של מגילת רות.

*   *   *

מרה

לנעמי היה כל מה שאפשר להשתוקק לו, בתנאי החיים של לפני שלושת אלפי שנים: בעל, שני בנים, ועושר רב.

אם בוחנים את מצבה בהתאם לפירמידת הצרכים של מסלו, היה לה כל מה שצריך כדי להבטיח חיים נוחים ואושר: אוכל זמין כעת וגם בטווח הרחוק יותר, משפחה תומכת ומקורות פרנסה. היו לה גם חיים משמעותיים של אשה מאמינה ויראת אלוקים.

ואז הכל התחיל להתהפך.

זה מתחיל כאשר יש רעב קשה בארץ יהודה. בעלה, אלימלך, מעדיף לקחת אותה ואת שני הבנים, ולהגר לארץ מואב, שם יש מזון. ואכן, המואבים מקבלים אותו יפה. אולי בגלל שמואב הם קרובי משפחה רחוקים של עם ישראל. ואולי בגלל שהוא עשיר. זה אף פעם לא מזיק להיות עשיר כדי להצליח ולהתקבל, כידוע.

מכאן ואילך הכל מתדרדר. אלימלך מת. הבנים נושאים נשים נכריות. ואז גם הם מתים. נעמי נשארת לבד לבד, ללא מקורות פרנסה. העושר נעלם. שתי הכלות, עם זאת, נשארות איתה, לפי המקובל, שאשה הנישאת לבעל עוזבת את הבית והופכת לחלק מן המשפחה החדשה. אבל וי לאותה משפחה שכל מה שנשאר בה זו האלמנה.

בשום מקום לא נאמר לנו בת כמה היתה נעמי. אם נביא בחשבון שגיל הנישואין היה יכול להיות מ12 שנים ואילך, נעמי יכלה להיות בכל גיל, מ26 ועד 60… היא עושה רושם של אשה חכמה וחזקה ובעלת נסיון, כך שקשה לייחס לה גיל של פחות מ-30, ובעיני כותב שורות אלו היא מצטיירת כבת 40 או 50, אשה קשישה בתנאי החיים של אז.

אז, בפעם הראשונה במגילה, נזכר שם אלוקים. נעמי שומעת שבארץ יהודה סוף סוף תם הרעב. אלוקים שלח מזון לעמו.

וַתָּקָם … כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם[2]

עכשו היא יכולה לחזור הביתה.

כפי שיתברר, אין שם שום רכוש (למעט שדה אחד שמשועבד כנראה לכתובה שלה או של הכלות). היא תאלץ לחיות מן הצדקה. לפני תום הרעב לא היה סיכוי סביר לעשות זאת. עכשו כן.

שתי כלותיה מתכננות להצטרף אליה. היא מנסה להשאיר אותן במואב. זה לא רק שהן לא ממש יהודיות. היא מבינה שאין לה דרך לספק להן את המינימום כדי לחיות. למה שתיקח אותן רק כדי ששלושתן תצטערנה על ההחלטה האומללה הזו.

נדגיש: נעמי מוכנה לחזור הביתה, לבד, עם העוני והבושה של האבדן, למרות שיאמרו עליה שהיא כנראה חוטאת אם באו עליה עונשים כאלו. היא מפסיקה לראות בעצמה את "נעמי" שחייה נעימים אלא קוראת לעצמה "מרה", כי מר לה, כי אלוקים עשה לה מר, כפי שהיא אומרת בעצמה בהמשך.

אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא

אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְקֹוָק

לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיקֹוָק עָנָה בִי וְשַׁ-דַּי הֵרַע לִי[3]

*   *   *

כאשר באו מים עד נפש

אבל היא לא נשברת. לא, היא לא נשברת.

למה אני מדגיש זאת? מפני שאילו היה הסיפור הזה מתרחש במאה העשרים ואחת, האם לא היינו מצפים לתגובה אחרת מצידה של נעמי?

אני מתכוון למשהו איום ונורא. נסתכל לרגע בסיפורו של הנביא יונה. לאחר שאלוקים גרר אותו להתנבא בנינוה ולהחזיר בתשובה את העם שגר שם, יונה בונה לעצמו מקום מגורים מחוץ לעיר. הנחמה היחידה שלו בעוניו היא אותו צמח קיקיון שצומח במפתיע ומצל עליו. לענייננו כאן, אין זה משנה אם הסיפור היה ונברא או שהיה משל או שהיה רק חלומו של יונה. יונה המאוכזב מכך שבני נינוה נמחל להם ולא נענשו כראוי להם – מוצא נחמה פורתא בקיקיון שלו.

ואז אלוקים מייבש לו את הקיקיון. ח-ם. הוא מרגיש כאילו השמש מרביצה לו. הוא עומד להתעלף.

ואז – יונה שואל את נפשו למות.

וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי[4]

אולי זה לא ברור ממבט ראשון, אבל תגובתו של יונה היא מאד מאד מודרנית. דומה שבעולם העתיק לא חשבו בני אדם על כך שהם רוצים למות. שאול אמנם ביקש למות ולא ליפול ביד פלשתים, אבל זה רק בגלל שידע שהם יתעללו בו. התאבדות לא היתה אופציה. השאלה הפילוסופית של אלבר קאמי, "יש רק שאלה אחת והיא אם להתאבד או לא", לא היתה עולה בדעתם של בני הדורות ההם.

ועם כל זאת, למה כבר יכלה נעמי לצפות?

לעוני? לבדידות?

אבל היא לא ויתרה. היא השתדלה לשוב לחיות בארץ בה נולדה וגדלה, בארץ הקודש אם תרצו.

והיא היתה מוכנה לכל, כולל לשלח את שתי כלותיה המסורות, גם ערפה, שהשתכנעה לעזוב לאחר הפצרה, וגם את רות המיוחדת עוד יותר.

היא מוכנה להיפרד מן האחרונות שאכפת להן ממנה (בינתים) ולחזור למקום שבו איש לא יעזור לה והיא נידונה לחיים של איסוף צדקה. לחיים של בושה. לבדידות שאין לה תרופה.

אבל היא ממשיכה.

*   *   *

סוף טוב הכל טוב

מה שקורה אחר כך הוא נס, השגחה פרטית. ראשית, רות נשארת איתה, דבקה בה וביהדות. שנית, רות מצליחה לפרנס אותה. ושלישית, רות מתחתנת עם אדם עשיר וירא שמים, בועז.

ויש לה ילד.

ונעמי, שלא חלמה על זה, הופכת לסבתא.

יש לה כלה, שטובה לה משבעה בנים, וזה מה שכולם אומרים! במקום לגנות אותה על בריחת בעלה ועליבותה, היא עכשו סמל של אושר, עם דור חדש במקום אלו שאבדו לה.

וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל

לפי הביטוי של המקרא, לא נמחק שמה. יש לה המשכיות.

וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים

והיא מסודרת מבחינה כלכלית

וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת[5]

– והיא סבתא! עם תינוק חמוד לטפל בו.

וגם זה עדיין לא הכל. מצאצאיה דוד המלך. ומצאצאיה אמור לצאת משיח צדקנו.

כמובן, היא לא ידעה את זה. אבל גם בלי לדעת את זה, הסוף היה טוב: אשה חזקה שלא ויתרה, שלא שאלה את נפשה למות – עד שזכתה למה שזכתה – ולכן היא דוגמא ומופת לכולנו, ובמיוחד ברגעים הקשים והבלתי נמנעים של החיים.

אתר ושאלת: https://veshaalta.com/ ערוץ טלגרם https://t.me/realveshaalta

[1] בבלי קידושין לט ב.

[2] רות פרק א (ו)

[3] רות פרק א יט-כא

[4] יונה פרק ד (ח)

[5] רות פרק ד יד-טז, יז, כב.