שבת חוה״מ תש״פ: כיצד לקרוא את ספר קהלת
מועדים לשמחה
רוצים להבין את הספר הקשה והכמעט בלתי אפשרי הזה, ספר קהלת?
הוא מן המעניינים ביותר בתנ"ך וגם קשה מאד להבנה. כבר חז"ל עמדו על כך שהוא מכיל סתירות רבות.
ההסבר הוא פשוט. הספר הוא למעשה מחזה שבו מוצגות דעות שונות, חולקות, וחלקן ממש לא אורתודוכסי. הצופה או הקורא ישמע ויבין ויבחר בדעה הנכונה שגם מוצגת בסוף הספר.
לפניכם קצת פחות מ1700 מילים על ספר קהלת, שמסבירות את הרעיון וזה ומדגימות כיצד אפשר לקרוא בצורה כזו את הספר – אבל עדיין יישאר לכם מה לעשות כדי להבין את השאר. המפתח עם זאת כבר בידכם.
שבת שלום
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
מימים ימימה נוהגים לקרוא בשבת זו בבית הכנסת את ספר קהלת. אולם קריאה לחוד והבנה לחוד. לפנינו אחד הספרים היותר מעניינים והפחות מובנים בכל התנ"ך. וחבל.
בשורות הבאות נציע קריאה שתאפשר לכל מי שירצה להבין את הדברים החשובים ביותר אודות הספר.
חז"ל ייחסו אותו לשלמה המלך וגם הצביעו על סתירות פנימיות, אשר בגללן כמעט גנזו אותו והורידו אותו מרשימת ספרי הקודש[1]. אבל, כפי שהוסיפו ואמרו, צריך לעיין ואז מבינים.
הביאור שלנו יסביר את הימצאותן של הסתירות, והוא אף מבוסס על נוכחותן. כמו כן, נסביר את פירוש שמו המוזר של הספר.
אתם מוזמנים.
* * *
המחזה היהודי הראשון
הדבר הראשון שצריך להבין הוא מטרתו של הספר וכיצד הוא מתקדם לקראתה. ובכן… מטרת הספר היא ויכוח על אמונות ודעות. ולשם כך המחבר יוצר כמה דמויות שונות, ונותן להן לדבר. מכאן שמו של הספר – "קהלת" – כלומר הקהלה של דמויות מדברות. זה מחזה שבו הדמויות עולות על הבמה כדי להציע את מחשבותיהן – ולפעמים להתפרץ ולהיכנס זה לדברי זה – ודרכן מעביר המחבר את המסר.
אם זה ההסבר הנכון, אז משהו חסר כאן. היכן המעבר בין דמות לדמות? היכן הוראות הבימוי? ובכן, לפנינו תופעה ראשונית, ואין לנו לצפות שהחיבור יהיה בנוי לפי הדגם המוכר שלנו של חיבור והדפסת מחזה. מסתבר שהמחבר היה בטוח שהקורא יזהה את המעברים ויכיר את הדמויות לפי שיחתן.
הבה ננסה לעשות זאת, ונעמוד על הנקודות העיקריות אצל כל דובר ודובר. לעתים מקבלים הדוברים פסוקים רבים, אפילו פרק או שניים, ולעתים יש להם פסוק אחד או שנים.
לא נוכל לפרש כל דבר, (וגם לנו יש שאלות לא פתורות). לכן נתמקד בנקודות בודדות, שמעבירות את המסרים העיקריים. אתם מוזמנים להמשיך על פי הדגם שמוצג כאן.
* * *
הכל הבל
הדובר הראשון (א ב-יא) מציג את העמדה הפסימית ביותר בכל הספר. הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מדוע? מפני שהאדם חולף, ורק השמים נצחיים. ומה שאינו נצחי אינו בעל ערך.
המשפט האחרון זה ייראה לנו, בצדק, מוזר. האם התורה אינה קוראת לנו להעריך כל רגע דווקא בגלל שהוא חולף? הרעיון הזה עומד בתשתית התרבות המודרנית. אבל בעולם העתיק זה היה אחרת. מה שחולף חסר ערך. והרי הכל סופו להישכח. גם הראשונים וגם האחרונים, כגון בני דורו של הכותב.
והוא כמובן טעה. אנו קוראים את הספר הזה עד היום הזה. אבל זה בסדר. המטרה, נזכור, אינה להציג דעות נכונות אלא דעות מגוונות ולתת לקורא, או לשומע, לחשוב עליהן ולבחור ביניהן.
כפי שכתבנו, הספר הזה הוא תופעה יוצאת דופן בכל התנ"ך.
* * *
חכמה זה רע
כן, זו הדעה שמוצגת בחלק הזה (א יב-יח)
הדובר נולד למשפחה עשירה ולא נטרד בצרכי פרנסה. היה לו הכל. ולכן החל לעסוק בחכמה או מה שמכנים היום פילוסופיה הוא הבין מהר מאד שכל התעסוקות האנושיות הן בזבוז זמן ואכזבות. עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת (להתעסק) בּוֹ. הכל הבל, כלומר חולף, וטעויות קורות, ואי אפשר לתקנן. איך אומרים היום? Sh** happens.
ואכן, המחבר הצליח: הוא רכש חכמה, יותר מכל מי שהיה לפניו בירושלים, עיר המקדש והתורה. אבל בסופו של דבר התברר לו שגם חכמה אינה הפתרון. החכם בחכמתו רק נתקל בתיסכולים יותר מכל אדם אחר (האם אתם מכירים את הסיפור על "מנורת החסרונות" של רבי נחמן מברסלב?). וככל שהוא חכם יותר כך מצפים לו מכאובים רבים יותר.
האם כדאי להיות חכם?
מנגד – האם יש ברירה לאדם לא להיות חכם?
* * *
החיים הכפולים
הדובר הפעם (ב א-ג) מציע שילוב של חכמה ותענוגות. הצעד הראשון שלו הוא לתכנן את חייו. ואז הוא מחליט על שילוב של תענוגות – מאכזב בסופו של דבר אבל למה לוותר על זה – ושל התבוננות פנימית בחיפוש החכמה.
תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם.
החיים קצרים, אז מדוע לא לשלב את התענוגות עם העיסוק בחכמה? האם זה אפשרי בכלל? זה מה שהדובר הזה מאמין לפני שהתנסה…
* * *
שמחה זה לא הכל
הדובר הפעם (ב ד-יא) מעדיף להשקיע בפעילות יוצרת. הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי. הוא בונה בתים, נוטע כרמים וגם גנות ופרדסים, רוכש עבדים ושפחות ועושר יותר מכל מי שהיה לפניו.
מי אמר שלא כדאי להיות עשיר?
הדובר נמצא במצב יוצא דופן. הוא יכול למלא את כל משאלותיו, וזה מה שהוא עושה. וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי (מנעתי) מֵהֶם. ואכן, ליבו שמח אבל זה כל מה שהיה לו ולא יותר. הלב שמח אבל יש גם בינה פנימית, וזו הראתה לו שהכל הבל ואין על מה לשמוח.
יש כאן אבחנה חדה שבדרך כלל משייכים לדורות מאוחרים בהרבה. סתירה בין הלב לבין השכל.
* * *
האם אפשר לסמוך על החכמה?
החלק הבא (ב יב-כז) מכיל הרבה מאד מעברים, בניגוד לקודמיו.
הדובר מחליט להשקיע ברכישת חכמה. בניגוד לקודמיו, הוא סבור שהחכמה היא כמו אור ביחס לחושך. אבל כבר אז הוא מבין שסוף האדם למות, ומה נתנה לו החכמה.
וכאן הוא מאמץ עמדות פסימיות, המנוגדות לאמונות שמוכרות לכולנו. הוא אינו מאמין בהישרדות לאחר המוות ובעולם הבא. וגם בעולם הזה הכל חולף. ולכן, עם כל הערצתו לחכמה, הוא מתמלא כעס ומתחיל לשנוא את חייו. הוא גם מקנא במי שיירש אותו, או אולי הוא מבין שהיורש הזה לא יהיה חכם כמוהו וכל השגיו שלו ילכו לאיבוד.
מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי הוא שואל ואנו הקוראים בני זמננו תוהים אם הוא מציג כאן עמדה אקזסיטנציאליסטית (קיומית), או שמא יש כאן פשוט אמירה אנוכית להדהים.
ולאחר כל זה הוא גם שולל את התועלת בבחירה החופשית. לא הוא בחר להיות חכם ולא אחרים בחרו להשקיע ברדיפת רכוש. הכל בידי שמים.
לא עמדות מקובלות, נכון, אבל זו בדיוק המטרה של המחבר. להציג גישות שונות כדי לתת לקוראים או לשומעים להתרשם מכל צד ולבחור באמת.
העמדה הזו עולה ביוקר רב. החכמה מביאה אותו למסקנה עגומה. וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים. האם זו המסקנה היחידה שהחכמה מובילה אליה, או שהיו כאן טעויות בדרך?
* * *
אנושי, אנושי מאד
נראה שבפרק הבא, פרק ג, יש לנו אוסף של אמירות של דוברים רבים, והפעם, בלי שום נסיון להצגת הביוגרפיה, מסקנות שאדם יכול להסיק מהתבוננות בחיים.
החיים הם אוסף של אירועים שמחים ועצובים, (ג א-ח). לַכֹּל זְמָן וְעֵת עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק.
ההמשך (ט-כב) בנוי מפסוקים פסוקים שאפשר לקרוא כל אחד מהם בפני עצמו. יתכן שעלינו לצייר לעצמנו במה שעליה עומדים הדוברים ומטיחים זה בזה אמירות קצרות, כל אחד וגישתו.
מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל – דעה שמוכרת לנו מקודם. לשום דבר אין ערך. אתם אולי לא שמתם לב, אבל אני כן רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. (ט-י).
הדובר הבא מקבל שלושה פסוקים (יא-יג). אלוקים אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ אבל הוא גם נתן לנו תאוות ידע שאין לה סיכוי להתממש. גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. לכן, פשוט תשמח במה שאתה כן יכול להשיג, ואפילו מי שחי ברמה של אכילה ושתיה ומסתפק בהשגיו זה הטוב ביותר, מתנה משמים.
הדובר הבא (יד-טו) סבור כי מטרת הבריאה היא ליצור בני אדם שיחיו מתוך יראת אלוקים. וגם אם לא תמיד נעשה הטוב, בסופו של דבר וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
התגובה המיידית הכועסת (טז): זה לא נכון. מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע. לא, התלונות שלנו על מערכת המשפט אינן מתחילות היום.
הדובר הבא (יז) מביע את הדעה האורתודוכסית ביותר. נכון שלפעמים הרשע גובר, אבל בסופו של דבר את שניהם ישפוט האלוקים. וכיון שהחיים מוכיחים שזה לא תמיד קורה לעינינו, זה יקרה בעולם הבא.
והדובר הבא (יט-כא) ממהר לחלוק עליו. האדם והבהמה שוים וסופם למות ואין עולם הבא. מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה. הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר
הדובר הבא נמנע מהכרעה מי צודק. הוא מציג, וגם זו תופעה חדשה, עמדה ספקנית. אי אפשר לדעת את האמת. ולכן, כיון שאי אפשר לדעת, כדאי לשמוח במה שיש, כאן ועכשו. אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו
* * *
הסבל והמקרים
הדובר הבא מקבל זכות דיבור למשך פרק שלם (ד א-יז), חוץ מהערת בינים של דובר יותר אורתודוכסי ולעגני וחוץ מן הפסוק האחרון שנשמר לדעה החולקת.
מי אמר שיש השגחה פרטית וצדק בעולם הזה? ממש לא. וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם . לא מנחם ובוודאי שלא שופט. האם לא עדיף פשוט למות ולא לסבול עוד? וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה (עדיין). והכי טוב בכלל לא להיוולד!
תאמרו שיש מעשים טובים? ממש לא. הכל נובע ממניעים שפלים ורעים, כמו קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ
כל מה שאפשר לקוות לו זה מְלֹא כַף נָחַת לזמן הקצר שזה נמצא.
הטוב ביותר הוא למצוא חברים. הם יעזרו אחד לשני.
כאן מגיע תורו של הדובר הנגדי (יג-יד), שמעיר בציניות כי טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל שעתיד להענש על דבריו.
אבל הדובר הקודם חולק על הצעיר החצוף ואומר כי נסיון חייו מראה לו שזה ממש לא נכון. ואם הילד חושב שבעתיד יתפעלו ממנו, הוא ממש טועה.
הפסוק האחרון מביע שוב עמדה זהירה. הכסילים לא ייענשו כי הם אינם יודעים בין טוב לרע, אבל מי שיודע צריך להיזהר.
* * *
טוב להיות תמים
הפרק הבא נותן את רשות הדיבור לרבי נחמן מברסלב, או למישהו דומה.
דבר קצת ובזהירות כי החכמה רק מכשילה, כפי שראינו אצל הדברים הקודמים. וגם הנסיון מטעה כי ההשגחה מבטיחה לכל אחד את הגמול הנאות.
והנה הסיכום האופייני:
מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן
אז תעבדו במסירות ושמחו בחלקכם כי זה כל האדם!
* * *
אל הפרידה
הפרקים הבאים מעניקים את זכות הדיבור בעיקר לבעל העמדה האורתודוכסית שממליצה, על סמך הנסיון, לחיות ביראת שמים. זה טוב להיות חכם, אבל לא לתת לחכמה לבלבל אותנו. קראו ותראו בעצמכם.
נזכיר במיוחד את פרק יב, שהוא גם האחרון. חלקו הראשון והארוך מוקדש להתבוננות בגיל שיבה, למי שזכה. אבל אז צפויה רק הדרדרות נמשכת והולכת. אז עדיף לצעיר לנצל את הזמן לחיים של יושר, יראת שמים ושמחה.
ובזה המחבר מסיים את דבריו ומוסיף חתימה.
כאן הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי ומשתבח במשלים שחיבר כדי לחנך את העם. הוא מתכוון קודם כל לספר הזה…
הוא מרמז בדברי הסיום שלו על התורה: וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת שאותם ימצא כל מי שמשתוקק ומתאמץ לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ.
ולאחר שפגשנו קולות רבים שמביעים עמדות אפיקורסיות וספקניות, ניתן לסיים בשתי השורות שמסכמות את העמדה האורתודוכסית. תנהגו ביראת שמים, כי בסוף יש משפט!
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם
כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱ-לֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] בבלי שבת ל ב.