שויון בכל מחיר | עצירה למחשבה על פרשת בחוקותי תשפ״ד

זה אנושי: להתפלל לחיים, עבורי ועבור הקרובים לליבי, להציע מתנה לא-לוהים, קרבן או הקדש אחר.

ברור שעשירים יכולים להציע הרבה יותר מאשר עניים.

איך פרשתנו מציעה שויון הזדמנויות?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

המלך חתושילי היה חולה.

אשתו, המלכה פּוּדוּ חֶפַּה, נדרה לאלילה שלה:

"אם תעניקי חיים לעבדך חתושילי, ותתני לו אורך שנים וחדשים וימים, אלך אני ואעשה לכבוד גברתי פסל של כסף, גבוה כחתושילי עצמו, וראשו, ידיו וכפות רגליו מזהב, וגם אתלה בו תכשיטים"[1].

זה היה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, בממלכת הַחִתִּים.

אין אנו באים לעסוק בעבודה זרה – אלא לתאר את הרגשות והמחשבות החולפים בדעתו של מי שעלול לאבד אדם יקר. הנדר של פּוּדוּ חֶפַּה לא בא ללמד על מנהג הַחִתִּים אלא על הפסיכולוגיה האנושית.

כשכואב – זועקים. ואנו בני ישראל זועקים אל בורא העולם וא-לוהי אבותינו, האחד והיחיד.

גם היום אנו מתפללים – ונותנים צדקה, כי אין לנו מקדש ואין לנו קרבנות.

הנה סיפור מימי בית שני[2].

מעשה באמה של ירמטיה שאמרה: משקל בתי עלי

ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב.

איננו יודעים דבר על אותה ירמטיה, אפילו לא איך לנקד את שמה, אלא רק שאמה היתה עשירה, ויכלה להרשות לעצמה נדר כה גדול. גם אמה נקראת על שמה לפי שבזכותה קיבל המקדש תרומה כה גדולה.

אבל אפשר לשחזר את הרקע: ירמטיה חלתה והבריאה, והאם רצתה להביע את רגשי התודה שלה בצורת תרומה למקדש. היות שקיבלה את בתה בחזרה, בחיים, נדרה האם זהב לפי משקלה, וקרוב לומר שהיתה אז ירמטיה פעוטה או ילדה קטנה.

סביר שאנשים רבים נמצאים במצבה של אם ירמטיה. הם רוצים לבקש על מישהו יקר שנמצא בסכנה, אבל רק למעטים שבמעטים יש כה הרבה זהב לתת.

מה יעשה מי שאין לו?

הנה הפתרון של התורה: פרשתנו קובעת תעריף קבוע להקדשה עבור חיי אדם.

****

תעריפים וערכים

אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַידֹוָד – לנְפָשֹׁת יש תעריף קבוע.

רשימת התעריפים מבוססת על שני פרמטרים: גיל – ומגדר.

וְהָיָה עֶרְכְּךָ – תעריף קבוע

הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה – חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף

נְקֵבָה – שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל

עבור בן חמש עד עשרים משלמים פחות (עשרים לזכר ועשר לנקבה), ועבור בן חודש עד גיל חמש משלמים עוד פחות (חמשה לזכר ושלושה לנקבה).

גם מעל גיל ששים הערך יורד: חמשה עשר לזכר ועשרה לנקבה.

בעידן המודרני מתבקש לשאול: מדוע על הנקבה נותנים פחות? וכי היא שווה פחות? והתשובה היא שהתורה ניתנה בתקופה שבה באמת היו הבדלים ביחס לזכר ולנקבה.

זה עדיין לא הכל. אם המקדיש אינו מסוגל לעמוד אפילו בתשלום הקבוע, יש תקנה נוספת.

וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ – אם למקדיש אין מספיק כסף

וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן – נציג המקדש יבדוק את האפשרויות שלו.

עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן – והוא ישלם פחות.

זו בהחלט התחשבות בעניים, אבל יש כאן יותר מזה.

****

כולנו צלם א-לוהים

כפי שכותב רבנו הרמב"ם, התורה מבוססת על הבנה מעמיקה בפסיכולוגיה האנושית – ומעצבת כללים חינוכיים.

אתה רוצה לבטא את הכרת הטוב שלך? יש תעריף, וגם האדם העני ביותר יוכל לעמוד בו!

נמחק ההבדל בין עשיר לעני. רק הגיל קובע. גם לעני שבעניים – וגם לאמא של ירמטיה.

היא אמנם ניצלה את זכותה לתרום זהב למקדש וזה מאד יפה ואפילו נזכר במשנה – אבל זה לא עֶרְכְּךָ.

זה גם הכלל הגדול מפרשת בראשית: כל אדם נברא בצלם א-לוהים.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ליכט, פירוש על ספר במדבר, עמ' 98-99.

[2] משנה ערכין ה א.