שלח ע״ח: ארבעים שנות חינוך

אז ככה זה היה. הייתי ילד בן עשר. עמדתי, למעשה נדחקתי, ליד אבא שלי, שהיה מספיק חשוב כדי לקבל מקום לא רחוק מהמרכז. שם עמדו משה ואהרן, ומולם עמדו שנים עשר הנשיאים. היתה דממה דרוכה. כולם חכו לשמוע מה הם עומדים לספר על הארץ הנפלאה שמחכה לנו, אחרי שאלוקים הוציא אותנו מארץ מצרים לפני שנתיים.

אני זוכר את הימים האלו, ארבעים יום שתחילתם בשליחת המרגלים ואחר כך המתנה ארוכה. והנה הם חוזרים. והנה הם קוראים לכולם להגיע ובאמת כולם מגיעים ומצטופפים מסביב למעגל של משה ואהרן והנשיאים…

כן, אני יודע. כבר שמעתם את הסיפור הזה, אבל כדאי לכם להקשיב, כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה ומי שאינו לומד מההיסטוריה יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

הארץ היפה הזו, השדות והכרמים, היתה פעם של עמים אחרים. חלק מהגויים האלו עדיין גרים כאן, ואנו חיים איתם בדו קיום. אבל אז לא ידענו כלום, לא על הארץ, לא על התושבים. והיה ברור שלאחר שנגיע לארץ הזו, שיש לנו הבטחה מאלוקים שנקבל אותה, היא לא תיפול לידנו כמו תאנה בשלה מהעץ שבצילו אנו יושבים כאן היום. נצטרך להילחם.

אז כולם חכו לשמוע מה המרגלים יספרו לנו על הארץ המובטחת. איך יהיו שם החיים, ועם מי נצטרך להתמודד.

(לא ידענו שההתמודדות האמיתית והקשה היא עם עצמנו…)

והנשיאים התחילו לדבר. אני לא זוכר כל מילה במדוייק. הייתי רק בגיל שלכם. אני רק זוכר שבהתחלה היו תיאורים של המקום הנפלא ביותר בעולם, והפירות הענקיים הוצגו לפני כולם. אבל פתאום השתנה הכל. הנשיאים החלו להתלונן, להזהיר, לאיים. הם נשמעו, לסירוגין, קודרים ואפלים או מתריסים. "ארץ אוכלת יושביה"[1], הם אמרו. הם, הגויים שם, נפילים, ענקיים, ואנחנו? כמו חגבים קטנטנים.

ואז כולם בכו. גם אבא.

אז היתה מריבה גדולה והזכרון שלי מטושטש. אבל אני זוכר את קולו של משה רבנו מרעים:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם … כָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ

וגם

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם …

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ

וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה…

וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה …

אֲנִי יְדֹוָד דִּבַּרְתִּי…[2]

אני זוכר את אבא ואמא בוכים כל הלילה. ואת אמא לוחשת לאבא: אבל הבן שלנו יזכה. הוא רק בן עשר.

ומאז, כל שנה, כמו שאנו חוגגים כאן את חג הפסח, חג החירות והגאולה, ומספרים על הנסים, כך היינו יושבים שם, במדבר, פעם בשנה ומתאבלים. הזקנים הסתכלו על הילדים בתקוה וגם בקנאה. הם אמרו: אנחנו נמות כאן. אתם תגיעו לארץ ישראל.

אני זוכר את אבא ואמא שלי, שבכו ונישקו אותי כל לילה ואמרו: אנחנו לא נזכה. אנחנו עשינו טעות. אבל אתה תגיע לארץ ישראל. אתה תקים את דור הגאולה.

ואתה תחגוג את הפסח, ותספר לילדיך ולנכדיך את הסיפור.

ובאמת, הכל התקיים. העונש שלהם – והגאולה שלנו.

כל שנה מספר המבוגרים פחת. התפילות לא הועילו, כאילו אלוקים בנה קיר נחושת בין הארץ לשמים.

תקשיבו, תקשיבו, אתם בדיוק בגיל שלי אז. אתם כבר נולדתם כאן, בארץ ישראל. אתם הייתם קטנים מכדי לזכור את הקרבות שהיו כאן כדי לשחרר את הארץ מידי יושביה. נולדתם ישר אל המנוחה ואל הנחלה.

אני כבן שבעים, ועוד מעט אלך אל אבותי. עכשו תורכם להעביר את המסר. גם אתם תהיו פעם זקנים ותספרו לנכדים שכבר לא אראה בעולם הזה.

עבורכם זה סיפור אבל אנו הזקנים – היינו פעם ילדים, ובעינינו ראינו.

אז תקשיבו, תזכירו ותעבירו הלאה גם אתם. מי שאינו לומד מההיסטוריה, יוכל להאשים רק את עצמו. אלוקים מקיים מה שהוא מבטיח. הבעיה היא של בני האדם שמתקשים להאמין.

מי שממשיך להאמין, ממשיך לקוות ולתפקד למרות הקושיות והפחד, הוא זה שזוכה.

(בתודה ובהערכה לרב חיים נבון על הדגם כיצד לספר את הסיפור).

[1] במדבר, שלח, פרק יג, לב-לג.

[2] שם פרק יד.כג, כט-לה