שלח ע״ט: אנחנו לא חגבים

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

איש לא ידע זאת מראש, וגם הם לא חשדו בעצמם. הם נשלחו לאסוף מידע ולהכין את העם למלחמה. מה שהמרגלים עשו זה להחליש ולדכא ובסוף גם לשקר.

כל זה מוכר וידוע. אבל דברי תורה, כמו עץ תאנים, מעניקים תובנות חדשות עם כל קריאה חוזרת.

המרגלים חוזרים. ויש להם מה לומר:

וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיְסַפְּרוּ

רגע, רגע. מדוע הם בחרו לדבר לפני כל העם? מרגלים אמורים לספק מידע רק למי ששלח אותם ודווקא בחדרי חדרים, נכון? מדוע הם פנו לכל הציבור ביחד? והאם זה רע או טוב? תכף נראה.

הם התחילו בשבח:

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ … וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא

וְזֶה פִּרְיָהּ (וכאן הם מראים את הפרות המשובחים, הענקיים)

אבל נדמה שכל השבחים הם רק הקדמה לביקורת.

אֶפֶס (אבל) כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם[1]

הכל מפחיד. יושבי הארץ אמיצים וחזקים ומסוכנים, הערים שלהם מבוצרות, ויש שם גם לוחמי על.

כאן אחד מהמרגלים, כלב, חש מה עובר על השומעים ומנסה לאזן.

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ[2]:

כן נעלה, כן ננצח. אנחנו יכולים!

ודווקא זה דוחף את המרגלים להתעקש עוד יותר.

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

לא, לא יכולים.

ועכשו הם כבר משקרים.

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא

רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק – וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים

הם חשו כמו חגבים והם הצליחו להפוך את כל העם לחגבים, או, בלשוננו היום, לשפנים ונמושות.

*   *   *

מבט חדש על ויכוחים

אולי זה מפתיע, אבל דווקא בהתנהגותם הראשונית של המרגלים אפשר למצוא דבר טוב.

הם לא שתקו. הם דיברו. שכולם ישמעו.

זה מזכיר לנו את הדמוקרטיה המודרנית, שאחד מעקרונותיה הוא חופש הדיבור. זכויות האדם וחירויות הפרט הם דבר טוב מאד, והם כבר נמצאים בתורה.

חופש הדיבור והמחשבה מופיע כבר אצל אברהם אבינו, והוא הנחיל אותו לכולנו ולאנושות. כאשר אלוקים מתייעץ איתו לגבי השמדת סדום ועמורה, אברהם אינו פוחד לומר, אם כי בדרך ארץ מירבית, שזה לא בדיוק לפי כללי המשפט והצדק שאלוקים בעצמו נתן לאנושות[3].

ומאז, בעם ישראל חשו תמיד שאפשר לומר מה שמעיק על הלב. שוטרי בני ישראל מתלוננים לפני משה מדוע רק הרע את מצבם של בני ישראל מאז תבע מפרעה לשחררם, ומשה מתלונן בתורו לפני אלוקים…[4]

אז המרגלים בסך הכל, בשלב הראשון, רק יישמו מה שהיה ידוע ומקובל.

הבעיה היתה שהם שיקרו ואחר כך אף אחד לא ענה להם. לאחר נסיונו הכושל של כלב, משה הניח לבני ישראל להתפזר לאהליהם, ושם הם באמת בכו כל הלילה. ההמשך ידוע: הם נענשו למות במדבר, ורק ילדיהם הצעירים זכו לגדול ולהיכנס לארץ.

והיתה תשובה קלה ופשוטה.

הם טענו: וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים

היה צריך לענות: זו בדיוק הנקודה שצריך לעבוד עליה! אתם מרגישים קטנים, אבל אנחנו לא!

*   *   *

לקחים

ראשית, זה שהמרגלים יכלו לדבר חופשי ולמתוח ביקורת אומר משהו חיובי מאד על תרבות הדיון בעם ישראל.

שנית, לא היה צריך לאפשר להם לומר את המילה האחרונה. כאשר תוקפים אותך, צריך לדעת לענות! ולא לחכות למחרת…

שלישית, הלקחים האלו יפים לא רק לשם ואז אלא לכל הדורות וגם לזמננו שלנו. לא לברוח לאהל אלא לספק תשובה לכל שאלה. כן, יש תמיד תשובות.

הנסיון הזה שהציבו המרגלים קיים גם היום, ואסור לנו לשתוק. כאז כן היום, אל נניח להפוך אותנו לחגבים. גם בשאלת ההשגחה האלוקית, כמו שהוצגה אז, לפני הכניסה לארץ, ובכלל בכל נושא בתורה ובמחשבה – יש תשובות. אז במקום לבכות באהלים ולהסתגר, יש להתייצב מול הנושאים.  נלמד ונדע לענות לעצמנו – ולכל שאלה, ולכל שואל.

[1] במדבר, "שלח", יג כו-כט.

[2] שם ל-לג

[3] בראשית "וירא", יח כה.

[4] שמות, "שמות", ה כא-כב.