שמיני ע״ט: יומו הגדול של אהרן

זה היה היום היפה ביותר של אהרן הכהן.

זה היה היום הנורא ביותר של אהרן.

הכל התחיל יפה. בית המקדש הראשון בהיסטוריה של עם ישראל. יומו הראשון ככהן גדול. ארבעת בניו איתו, יורשיו וראשי שושלת הכהנים לעתיד לבוא. מה עוד יכול אב ירא שמים לאחל לעצמו?

והנה נס: ירדה אש משמים ושרפה את הקרבנות על המזבח.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ … וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל  פְּנֵיהֶם[1]

ואז – בלב השמחה, נדב ואביהוא, הבנים הגדולים, באים להקטיר אש פרטית. נענשים. נשרפים.

במצב הנורא הזה, משה מוצא את המילים הנכונות עבור האב השכול, המשפחה הכואבת.

הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד

בשפה שלנו: אלוקים מעניש את הגדולים והמיוחדים. מות הבנים הוא עדות על גדולתם.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

הוא שותק. אבל מה הוא חושב? מה הוא מרגיש? לתורה אמנות סיפור מיוחדת, והיא מקפידה לא לפרט רגשות. משאירה לנו להבין מעצמנו. הצער הנורא מול חובתו ככהן גדול. המתח בין זה לזה.

איש לא ישמע את הצעקה שהוא מבקש לצעוק וכולא בתוכו. התורה מניחה לנו לדמיין את השיחה הפנימית של אהרן עם עצמו כדי למצוא כוחות להמשיך.

כי יום העבודה נמשך. וגם אהרן ממשיך הכל כמקודם.

אבל חכו, זה עדיין לא הכל.

*   *   *

יישוב הדעת של אהרן

היתה תקלה. קרבנות החטאת קרבו אמנם על המזבח באש השמימית, אך החלק שנועד לכהנים לא נאכל. שרפו אותם כדין קרבנות שנפסלו.

ומשה נחרד, ומשה כועס.

וַיִּקְצֹף: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת… לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם

אם הכהנים לא אכלו, איה הכפרה? האם זו עוד עבירה?

כאן משה טעה. כיצד? התורה משאירה לנו לשער כי העול היה כבד מדי גם עבורו. העול הכפול של הקמת המשכן – והטרגדיה שקרתה, הכאב של אחיו. ואולי, כדרך אנשים גדולים, חש משה אשמה כי אולי היה יכול למנוע את האסון? אנו מוצאים אותו מגיב בכעס מאד יוצא דופן. זו כמעט הפעם היחידה שאנו מוצאים את משה כועס[2].  כמובן, הוא אינו צועק ומשתולל. חלילה. הוא רק שואל: למה לא ביצעתם את המוטל עליכם? אבל זו ביקורת. וביקורת תמיד כואבת, תמיד מקוממת.

עכשו נחזור אל אהרן.

הוא, שסגר עמוק בליבו את תחושות האבל שלו, שהמשיך לעבוד כאילו הכל רגיל, צריך להתמודד עם ביקורת לא מוצדקת.

והוא מצליח. הוא מסביר את עצמו. בסבלנות.

וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְדֹוָד?

קיצור הדיון ההלכתי: אין האבל מסוגל נפשית לאכול מן הקרבן, ולכן התורה לא יכולה לחייב אותו.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו[3]

ואהרן, שהצליח לגייס כוח כדי לענות בצורה ברורה, משיג את התוצאה. משה כבר לא כועס. כמו תמיד, הוא מודה על האמת. אחיו צדק ממנו.

*   *   *

כוח הסבלנות

שלוש פעמים באותו יום נורא התמודד אהרן: מות בניו. שתיקה מול האבלות, ואז – הביקורת הקוצפת של משה רבנו שאילצה אותו לדבר אך רק לפי הצורך. בלי להיסחף, בלי לכעוס, למרות כל מה שבתוכו, אלא לענות בנחת ולהסביר את עצמו.

וזה מה שהוא עשה.

ומה אנו לומדים מזה?

זה לא רק הוא. כל אחד סופג ביקורת, לפעמים בצדק, לפעמים לא. הדרך הראויה היא להסביר. לדבר. להציג את הצד שלי, להזכיר את הכללים, להסביר כיצד יש ליישם אותם בנושא שעורר את המחלוקת. זה הסיכוי היחיד להרגיע את הרוחות. וזה מה שעשה הכהן הגדול הראשון בהיסטוריה.

זה היה היום הנורא של אהרן. זה היה היום הגדול שלו. וזה הלקח הגדול של כולנו.

[1] ויקרא שמיני ט כד, י ג

[2] (פעם נוספת הוא יכעס בפרשת מי מריבה, במדבר חוקת פרק כ)

[3] שם י טז-כ