תולדות ע״ט: הנה אנכי הולך למות

עשו ויעקב היו אחים תאומים. אבל שונים מאד, מבחוץ ומבפנים.

יעקב הצעיר היה יושב בית. אחיו הבכור, החזק והמרשים, גדל להיות איש ציד, זה שמעלה בשר על השולחן, בעולם ללא חנויות מכולת ופסי ייצור, זו היתה יכולת חשובה מאד.

יום אחד, בשעה שעשו חזר עייף ורצוץ הביתה, כל מה שחכה לו היה סיר של עדשים, מעשה ידי אחיו. לא היו שם לחם או בשר. ניתן להבין שהמשפחה היתה עניה למדי.

עשו מבקש מיעקב אוכל.

יעקב, במקום להגיש מהסיר, מבקש מעשו שימכור לו את זכותו לבכורה.

מה זה אומר בדיוק? לא ברור. מעמד משפחתי, זכות דתית, חלק גדול בירושה עתידית? יהיה הפירוש מה שיהיה, זו הצעה מוזרה. שמוצעת בנסיבות מוזרות עוד יותר. קשה להבין את יעקב ועוד יותר קשה להבין את תגובתו של עשו.

כי עשו מסכים למכירה בלי לחשוב פעמיים.

הנה השיחה הפנימית שלו עם עצמו, שאינה כוללת יותר משמונה מילים.

הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?

בעברית מודרנית: אני עלול למות בכל רגע, אז מה משנה?

אפשר לבוא בטענות ליעקב על ההצעה. אבל מי שנהג בפזיזות היה עשו. גם לאחר שנרגע מחולשתו, הוא לא התחרט.

וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה[1]

מה אומרות המילים הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת? האם זוהי עייפותו של עשו מיום ארוך של ציד שלא הצליח? האם זה הפחד של מי שיוצא לסכנה יומיומית כדי לצוד חיות?

יתכן שיש כאן משהו עמוק יותר. אולי עשו הגיע לתובנה שנוסחה באופן פילוסופי רק שלושת אלפים שנה מאוחר יותר. יתכן שעשו פגש כאן מה שמכנים היום "חוויה קיומית". הוא היה הראשון שכמעט תירגם את חרדת המוות שלו לפילוסופיה של האקזיסנציאליזם. וכמו פילוסופים מסויימים במאה העשרים (בלי להזכיר שמות), זה הביא אותו לתחושה של חוסר טעם וייאוש.

והרי אפשר גם אחרת.

*   *   *

החוויה הקיומית

מהי החויה הקיומית (האקזיסטנציאליסטית בלעז)? זוהי תחושה מאד לא נעימה שעלולה לתקוף את האדם כאשר הוא חש לפתע עד כמה החיים הפרטיים שלו ארעיים ומועדים לחדול.

בלשון יותר חדה ועוד פחות נעימה: כל אחד מאיתנו מועד למות. וזה מפחיד מאד מאד.

החוייה הזו קשה מנשוא, וגם אי אפשר לתאר אותה במילים. אנסה בכל זאת.

זה יכול להאמר רק בגוף ראשון. אני מגלה את הזמניות שלי. הנה אני, כאן ועכשו, אבל יבוא היום ולא אהיה עוד. אני – כל אני – יכול לחוש זאת – ולרעוד מפחד.

התגלית הזו יכולה לדחוף את האדם לשאיפות גדולות, לחפש משמעות לחיים החד פעמיים שלו – או להפיל את האדם לתהומות הייאוש והאבדון, כי מה זה חשוב מה אבחר, הרי ממילא סופי להעלם מכאן, מהעולם הזה.

הפילוסוף הקיומי הראשון בהיסטוריה, סרן קירקגור, כתב לפני יותר ממאתיים שנה:

"מה שאני באמת זקוק לו זה לדעת מה מוטל עלי לעשות… מה שחשוב זה למצוא משמעות… חיוני למצוא אמת שהיא אמת עבורי, אמת שעבורה אני מוכן לחיות ולמות"[2].

אצל עשו זה היה אחרת.

המחשבה שהוא מועד למוות גרמה לו לזלזל בכל דבר, גם במושרת של אברהם אבינו, גם במעמדו האישי כבן הבכור של יצחק.

מה היה עשו יכול לעשות במקום להתנפל על נזיד העדשים?

הוא היה יכול לומר לאחיו: האינך מתבייש, כשאני עייף, להציע לי עסקה כלכלית? תן לי לאכול, לנוח, ואחר כך אחשוב מה המשמעות של הבכורה ואם אני מעוניין לוותר עליה.

עשו היה יכול לומר לעצמו: אני מסכן את חיי יום יום, אבל זה לא סתם. אני מביא לאבא בשר כאשר אהב. אני מסייע בפרנסת הבית. כשאני יוצא בבוקר איני יודע אם אשוב בערב. אבל אני חי כל רגע, אני מנצל כל רגע וממלא אותו משמעות.

אבל לא, כאשר עשו החל לחשוב על חייו, על החיים שנמתחים מהרגע הזה עם יעקב עד למוות שמחכה לו, היה נדמה לו שששום דבר לא באמת חשוב. לא הבכורה, בקושי העדשים.

זו הסכנה של החוויה האקזיסטנציאליסטית. היא חושפת אותנו לארעיות שלנו. צריך אומץ כדי להביט בה. אבל אז היא נותנת לנו כוחות, אז אנו מתעוררים באמת לחיים!

לכן זו בעצם מתנה. הרי כל רגע בחיים הוא יקר מפז, דווקא בגלל שהוא חולף. מה שאני חווה עכשו – ומה שאני עושה כעת – זה חד פעמי. הרגע הזה, שבו אני כותב, שבו אתם קוראים, לא ישוב עוד לעולם. האם ואיך ניתן להעניק לו משמעות שאינה חולפת?

אין כאן כללים. לכל אחד המוות שלו. לכל אחד החיים שלו. כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, צריך לחפש ולמצוא את המשמעות האישית שרק הוא יכול לגלות ולעצב וליצור.

עשו לא עשה זאת. הוא ברח. אבל דווקא מזה ניתן ללמוד. אסור לתת לפחד לשתק אותנו. אל לנו למכור את חיינו החד פעמיים – את עצמנו – במרק עדשים.

[1] פרק כה שם כט-לב

[2] סרן קירקגור, פילוסוף דני שנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם.