תזריע ע״ט: להאבק בספסרים, לסייע ליולדות

זה לא פשוט להיות אם חדשה. וזה גם עולה כסף.

בפרשתנו אנו למדים שהיולדת נטמאת ואחר כך מצפים לה שני שלבי טהרה. תחילה לחולין ואחר כך לקודש. השלב האחרון מחייב הבאת קרבן.

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ תָּבִיא כֶּבֶשׂ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת

וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת – וְטָהֵרָה[1]

אם היולדת יכולה להרשות זאת לעצמה, היא מביאה כבש לעולה וציפור לחטאת. ואם לא, אפשר להסתפק בפחות: שני תורים (או בני יונה). בלשון חכמים זה נקרא "קן" (וברבים: קינים).

אנו רואים שכבר בפסוק יש התחשבות במצבה הכלכלי והסוציאלי של היולדת ולמעשה שלה ושל בעלה.

אך כפי שנגלה מייד, גם ההתחשבות הזו לא תמיד הספיקה…

*   *   *

הספסרים

נדלג לימי בית שני, לסיפור על הפקעת מחירים.

מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינר זהב[2].

דינר זהב הוא האוראוס[3]. משקלו כ-7.25 גרם והוא עשוי כמובן זהב טהור.

ברור שזו היתה הפקעת מחירים, אבל עד כמה היה המחיר מוגזם? ניתן להציע את התחשיב הבא. בדינר זהב 25 דינרי כסף, או זוזים. אדם רשאי ליטול צדקה אם אין לו מאתים זוז, שהם פרנסה לשנה שלמה. מכאן שארבעה דינרי זהב מספיקים למחיה ל12 חודשים. ובכן, המוכרים תבעו על קן אחד ויחיד סכום סכום שאדם יכול להתפרנס ממנו שלושה חודשים. אם נשווה זאת להגדרת המשכורת שמעל קו העוני, נגיע ל7500 שקלים.

כואב לקרוא על הניצול הזה, אבל זה קורה גם היום. ככה זה בכלכלה חופשית, כל אדם יכול לבקש כרצונו על הסחורה או השירות שלו. בנסיבות ההן, הסוחרים ניצלו את מצוקתן של היולדות. רוצות? שלמו. לא רוצות? אל תשלמו. זה שוק חופשי.

אפשר לשחזר את הנסיבות. יולדת צריכה להתאושש לפני שתעלה לרגל. יש רק קרבן אחד שעבורו היתה מתאמצת להגיע למקדש, היחיד שהינו חובה גמורה: פסח. בהתאם לתאריכי הלידות שלה ומצבה הבריאותי, יכלו להתרחש כמה לידות לפני שזה יקרה. אם, למשל, ילדה חמש פעמים, היתה חייבת חמישה קינים.

באותו חודש ניסן היו יולדות שנזקקו למימון של חמישה דינרי זהב. סכום כמעט בלתי אפשרי.

*   *   *

רבן שמעון יוצא לקרב

אמר רבי שמעון בן גמליאל:

המעון הזה! (נשבע במקדש) לא אלין הלילה עד שיהו בדינרים של כסף

רבן שמעון בן גמליאל, ראש הסנהדרין, בן לשושלת של הלל הזקן, רצה לשנות את המצב. הוא נשבע שלא ילך לישון עד שיוריד את המחיר.

אבל מה הוא יכול לעשות כדי לעזור?

קודם כל: מה שלא אפשרי הוא להגביל את המחיר באמצעות תקנה. רגולציה כזו לא היתה אפשרית בירושלים של הימים ההם. למעשה, מסתבר שהתורה אינה מתירה לקבוע רגולציות על עסקאות כלכליות שבהן שני הצדדים יודעים מראש כמה הם משלמים ומדוע. (נזכיר שיש יוצא דופן: חכמים אסרו לעשות רווחים מוגזמים ממוצרי יסוד, אבל זה לא שייך לכאן).

ורשב"ג מצא פתרון.

נכנס לבית דין ולימד

האשה שיש עליה חמש לידות … מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה

רשב"ג שינה את ההלכה המקובלת באמצעות פרשנות חדשה. נכון שאשה חייבת בקן כדי להיטהר למקדש, והיא חייבת בקרבן על כל לידה ולידה, אבל מספיק קרבן אחד כדי להיטהר. את השאר היא יכולה לדחות לפעם אחרת.

הצורך העצום בקינים נוטרל. והנה התוצאה:

עמדו קנין ביום בריבעתין

במקום דינר זהב לקן, רק רבע דינר כסף, מאית מן המחיר המופקע!

האם אתם מרחמים על הסוחרים או שמחים עבור היולדות?

ומה אנו לומדים על סמכותם של חכמים לפרש הלכות באופן יצירתי?

*   *   *

כוחם של חכמים

הסיפור הזה, הלקוח מן ההיסטוריה של ימי בית שני, מראה את תפקידם של חכמים, ואת הסמכות והיכולת שמעניקה להם התורה. חכמים חשים את צערן של בנות ישראל, והם אינם מסוגלים לישון בלילה עד שימצאו להן עצה. והם מוצאים פתרונות יצירתיים בתוך ההלכה כדי להשפיע אפילו על תנועות השוק.

אנו רשאים לשער שרבן שמעון הסתמך על התקנה שכלולה כבר בפסוק, שמאפשרת ליולדת להביא את הקרבן הזול יותר. אולם לחכמים הסמכות והיכולת לפרש ולתקן בכל תחום לצורך הציבור ולצורך השעה, ונשתדל בעיונינו הבאים לעסוק בהרחבה במקור שממנו נלמדת סמכות זו והחובה שלהם לעשות זאת.

[1] ויקרא, תזריע, יב ב-ח.

[2] ספרא תזריע פרשה א פרק ג

[3] Aureus. הכל בויקיפדיה.