תצוה ע"ז
עבודת ה' במקדש: בין מזבח הנחושת למזבח הזהב
גם בפרשת השבוע שלנו אנו עוסקים במקדש והפעם בכהנים העובדים בו ובחלק מקרבנות החובה שיש בו. בניגוד לפרשיות אחרות המושכות את הלב ואת המחשבה, אל זו שלנו קשה לקורא המודרני להתחבר. בימינו, עניני המקדש והקרבנות נראים רחוקים וזרים. נכון שיש בימינו האומרים שהם מתגעגעים אל בית המקדש ואל עבודת הקרבנות. אך האם באמת חיוני לשפוך דם יום יום בבית המקדש? האם זהו רצון ה'?
הבה נסקור בקצרה כמה התייחסויות לשאלות אלו, ואז נעיין בפרשת השבוע כדי לגלות שהדברים המחודשים נמצאים בעצם כבר שם.
נתחיל בפרקי אבות. שנו חכמינו:
על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. (מסכת אבות א ב).
פירוש: באיזו זכות מתקיים העולם? בשלוש זכויות: זו של התורה ולומדיה, זו של עושי חסדים, וזו של עבודת הקרבנות בבית המקדש.
ומה עושים כשאין מקדש? על מה העולם מתקיים? באיזו זכות?
שתי תשובות בדבר. אחת מהן היא מדברי רבי יוחנן, מאות שנים לאחר החורבן:
בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו.
(מנחות צז א)
ופירשו רבותינו: כשאדם מכניס אורחים, עניים, רעבים וצמאים לביתו ומחייה את נפשם, זוהי הזכות שמחליפה את עבודת הקרבנות. ואפילו מתעכב בביתו ליד שולחנו שמא יבואו עניים אף זוהי זכות הראויה לכפר (מאירי ברכות נה א).
תשובה שניה מופיעה הרבה קודם, אצל שמואל הנביא. האם בכלל יש צורך במקדש? בקרבנות? שמואל אומר לשאול המלך, שמנסה למצוא חן בעיני ה' בזכות קרבנות רבים שיביא לו:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַידֹוָד בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְדֹוָד הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:
(שמואל א פרק טו פסוק כב)
הווה אומר: לא הקרבן הוא שמכשיר אותנו בעיני ה' כדי שנמצא חן בעיניו, אלא לשמוע בקולו, לציית לדבריו. ומה הם דבריו? אמנם התורה רחבה מן הים אבל באו נביאים והעמידון על רשימות קצרות, כגון זו:
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְדֹוָד דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ
(מיכה פרק ו פסוק ח)
אבל לא כל אדם מסוגל לכך. בימים קדמונים, היה קשה לבני אדם, יהודים ושאינם יהודיים, לחשוב שהם יכולים למצוא חן בעיני אלוקים, לבקש ולקבל את מבוקשם, לכפר על עוונותיהם ולזכות למחילה, בלי להביא קרבן.
נח הביא קרבן לאחר המבול. אברהם היה מקריב קרבנות וכן נהגו יצחק ויעקב. וגם לאחר מתן תורה ה' הורה לעם ישראל לבנות מקדש, כפי שראינו בשבוע שעבר. בלי זה, איך יוכלו המוני העם לחוש ולדעת כי ה' איתם, בקרבם?
אמנם, בין עבודות המקדש אנו מוצאים כמה סוגים. יש קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד הקרב פעמיים ביום. ויש קרבנות שנקבעו לכפרה כדי שאדם יוכל לחוש שהוא עשה תשובה מלאה על חטאיו ונטהר מטומאתו.
אך בית המקדש אינו מיועד רק לקרבנות. ואין זה המעשה היחיד שמוטל על הכהנים בבית המקדש. עכשו נוכל להגיע סוף סוף לפרשת השבוע שלנו.
פרשתנו מתחילה בהדלקת הנרות במנורת הזהב.
(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְדֹוָד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(פרשת תצוה פרק כז)
פירוש: צריך להביא שמן זית, הטוב בשמנים, ומן הזך ביותר שבו, כדי להדליק נרות באופן קבוע, לילה לילה, בחדר החיצוני של המשכן (ואחר כך במקדש). מחוץ לכפורת המגינה על קודש הקודשים, אך במקום הקרוב אליה.
ובסוף הפרשה אנו למדים:
(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
(ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:
(ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
…
(ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה:
(ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:
(ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְדֹוָד לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:
(פרשת תצוה)
מזבח הזהב, כך קוראים לו חז"ל. הוא לא נועד לקרבנות מן החי ואפילו לא לניסוך יין. הוא מיועד אך ורק לפעולה העדינה ביותר המתבצעת במקדש: הקטרת הקטורת, וגם זה רק פעמיים ביום, באותו הזמן שהכהן נכנס לטפל בנרות של מנורת הזהב.
נחלקו רבותינו לגבי המשכן. יש אומרים שעבודת הקרבנות נועדה מתמיד להיות חלק מן התורה שנתן ה' למשה. אך יש המפרשים שעבודת הקרבנות ניתנה לבני ישראל רק לאחר חטא העגל (שיסופר באחת הפרשיות הקרובות). לפי השיטה השניה, עבודת הקרבנות היא מעין ויתור לצרכי האדם, שאינו מסוגל לחוש שהוא ועמו עובדים את ה' בלי קרבן, בלי דם הנשפך על המזבח. בוודאי שהגישה האחרונה, המתאימה לדברי שמואל הנביא, מדברת אלינו בדורנו, לאחר שנים של חינוך האדם.
אני מציע כאן דרך אמצעית. אכן היה צורך ראשוני בהקמת משכן, או מקדש, כדי לסמל את נוכחות ה' בתוך העם ובחירתו בעם ישראל. אבל במשכן זה לא היה צורך ביותר מאשר מנורת הזהב להאיר ומזבח הזהב לקטורת. עבודת הקרבנות ניתנה רק אחר כך, לאחר חטא העגל, לאחר הנפילה של עם ישראל.
ראיה לדבר: בעוד מזבח הנחושת, להקרבת קרבנות מן החי והצומח, נזכר בפרשה שעברה, עם שאר הכללים להקמת המשכן, בפרשתנו שלנו אנו קוראים על חיובים שונים של הכהנים, על משכן שיש בו את לוחות העדות, הכפורת המגוננת עליהם והנרות ומזבח הקטורת מבחוץ, ולא עוד.
יתכן שבכך נוכל למצוא פתרון לשאלה שנטרדו בה החושבים המודרניים יותר בעמנו, ואני מרשה לעצמי להשתמש במילה "מודרני" לחיוב. האם עלינו לייחל לימות המשיח שבהם ייבנה מקדש ויוקרבו קרבנות? אחד ויחיד היה הרב קוק ע"ה שטען שבבית המקדש השלישי, שנזכה לבנייתו בעז"ה, נקריב אך ורק קרבנות מן הצומח.
לפי ההצעה כאן, אולי גם בכך אין צורך. אולי בבית המקדש העתידי לא יהיו קרבנות כלל אלא רק הדלקת נרות במנורת הזהב והעלאת קטורת על מזבח הזהב.
השאלה עצמה עדיין אינה אקטואלית, ולא נוכל להכריע בה היום. כשייבנה בעז"ה בית המקדש השלישי, חכמי ורבני הדור שיזכה לכך הם שיעסקו בה. אבל עדיין, הדיון הזה חשוב הוא לנו מפני שיש בתוך עם ישראל כמה סוגים או רמות של יהודים המסורים לעבודת ה'. חלקם מתגעגעים לעבודת בית המקדש המתבססת על קרבנות, כפי שהיתה כן תהיה. אך יש כאלו שעבודת הקרבנות נראית להם, כמו לשמואל הנביא, מיותרת, תואמת לתפיסה פרימיטיבית יותר של האלוקים ושל תפקיד האדם.
לפי הדברים המוצעים כאן, רשאים אנו לחשוב לעצמנו כבר כעת שאין אנו משתוקקים למקדש שיש בו קרבנות אלא למקדש המסמל את הקשר בין האדם לאלוקים, את בחירת עם ישראל, והעבודות היחידות שיש בו הן עדינות יותר, הדלקת האור במנורה והעלאת הריח הטוב מן הקטורת על מזבח הזהב.