תצוה ע״ט: עולת תמיד

בגדי הכהונה, כמו המשכן, היו פרוייקט יקר ומורכב. כדי להבטיח תוצאה מיוחדת ביופיה, נדרשו חומרי גלם נדירים ויקרים: זָּהָב, צמר צבוע בגוונים של תְּכֵלֶת, אַרְגָּמָן וְתּוֹלַעַת שָּׁנִי ועוד תריסר אבנים יקרות. רק אנשי מקצוע כשרוניים ביותר יכלו לעמוד בדרישות המסובכות האלו.

בהשוואה לדרישות מורכבות אלו, שאכן ממלאות עשרות ומאות פסוקים, זה כמעט אנטי-קלימקס לגלות מה היה הסדר הקבוע של הקרבנות.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ

כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד

אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַבֹּקֶר וְאֵת הַשֵּׁנִי בֵּין הָעַרְבָּיִם

וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד

לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַידֹוָד

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם[1]

זאת אומרת, זה הכל? שני כבשים וזהו זה?

כמו כל דבר בתורה, גם זה מכוון מראש. הבה ונראה לשם מה.

*   *   *

הקרבן והחינוך

בדוקטורט שלו[2], "הקרבן בישראל ובעמים", השווה ד"ר צבי וינברג, בדרכו של הרמב"ם, בין הקרבנות האליליים לבין הקרבנות בתורת ישראל. עבודת הקרבנות מוגדרת בניגוד לכל האמונות האליליות – אלו שביניהן צמח עם ישראל, שאיתן היה צריך להתמודד ומהן היה צריך לשמור מרחק.

ראשית ועיקרית: הקרבן מוגש לאלוקים יחיד שרצונו קובע את גורל האדם.

גם הפרטים משדרים מסר. ההקרבה נערכת במקום מיוחד, מעשה ידי אדם, ולא בחיק הטבע. אין כאן פעולות מאגיות. יש כאן נתינה מינימלית של דם הקרבן על המזבח (ולא חלילה קרבן אדם).

ודווקא כמות מינימלית, אפילו כדי מריחה באצבע. שהרי ככל שהמתנה קטנה, כך ניכר שהיא לא באה לספק אלא לרצות. זו דרכו של הנכנע לפני אדונו. לאדון יש כבר את הכל. הכניעה היא המכרעת. לכן רק שני כבשים ליום ותו לא.

גם הביטוי ל"ריח ניחוח" אינו אלא מטאפורה עבור עשיית רצונו יתעלה. לא סיפוק צרכים ולא השפעה על המציאות כגון פריון האדמה.

במשפט אחד: עבודת הקרבן, ובמיוחד עולת התמיד מדי יום ביומו, מבוססת על עשיית רצון אלוקים ועל מעשה סמלי מינימלי. השאיפה היא לעשות את רצון ה', ולא להשיג מטרות אנושיות.

*   *   *

קרבן של כולנו

זה עדיין לא הכל. הקרבן נועד לחינוך אנטי אלילי – אך גם לבטא את השתוקקותו של האדם הפרטי להיות קרוב לא-לוהיו. העובד מבקש את קרבת אלוקים ואת חסדו, כפי שמצאנו כבר בקרבנות קין והבל.

כבר השאיפה לעשות את הטוב מרוממת את האדם. אולם בין קין להבל נוצרה התחרות, מי יביא את הקרבן המועדף. תורת משה מונעת את הבעיה הזו מראש. וכך אנו פוגשים רעיון ייחודי במחשבה האנושית.

קרבן ציבור.

קרבן אחד ויחיד שמייצג עם שלם.

לא אני ואתם צריכים לגור באיזור המקדש, ללכת שם כדי להביא כל יום קרבן. ואין אנו מתחרים קרבנו של מי מעולה יותר.

קרבן אחד קטן קרב בעד כולנו. וכולנו יוצאים ידי חובה.

לא יאמר אדם: הקרבן אינו קרב עבורי, אותי שכחו, ממני לא-לוהים בוודאי לא אכפת. הקרבן הוא של כולם. של כולנו.

זה ההבדל בין קרבן ציבור לקרבן פרטי. החובה משותפת לכל, ואין בה יתרון לאדם אחד על חברו. הקרבן קרב באותה מידה עבור החכמים ופחות חכמים, עבור הצדיקים והפחות צדיקים

כולנו רצויים, כולנו אהובים. כל אחד בייחודו שלו.

לכן, חורבן בית שני, עם ביטול עבודת הקרבן, היה מכה נוראה. המשבר הגדול הזה כבר נשכח מאיתנו ברבות הדורות שחלפו מאז, ואין לו זכר אלא במעשים המובאים פה ושם בתלמוד.

הדור ההוא שאל: איך יתרצה כעת האדם לפני א-לוהים? וחכמינו סיפקו תשובה. הם נטלו את המצוות שהיו בבית המקדש, כגון תקיעת שופר, והטילו אותן על כל אדם בביתו, במשפחתו, או בבית הכנסת שלו.

והמצוה החשובה מכולן, המחליפה את עבודת הקרבן, היא התפילה. תפילת שמונה עשרה (ורק היא) שאמרו עליה חכמים שהיא כנגד הקרבנות. בתפילה זו, שאת הנוסח שלה קבעו חכמים הראשונים, אדם מבטא את כל מה שאפשר לבקש, ובה הוא מודה לא-לוהים ומתרצה לפניו.

תפילת שמונה עשרה היא היא קרבן הציבור שלנו, שבה כולנו מכניעים את עצמנו לפני הקב"ה וזוכים לאהבתו. ובניגוד לקרבן תמיד, שרק הכהנים כשרים להקריבו ודווקא במקדש שכבר לא קיים, תפילת שמונה עשרה זמינה לכל אחד מאיתנו.

חכמים ופחות חכמים, צדיקים ופחות צדיקים. כולנו רצויים, כולנו אהובים. א-לוהים אוהב את כולנו ומחכה היום לתפילותינו כפי שחכה אז לעולת התמיד, כבש אחד בלבד פעמיים ביום.

*   *   *

נספח לזכרו

ד"ר צבי וינברג, שבדרכו הלכנו, היה תלמיד ישיבת הרב יוסף ברייער בפרנקפורט וישיבת לומז'ה בפתח תקוה. מפועל ציוני הפך למורה וחוקר תנ"ך באוניברסיטת בר אילן. הוא אחד המעטים שידע לשלב את התועלת שמציע המחקר המודרני בהבנת המקרא כפשוטו מתוך יראת שמים. זכיתי להכירו ויהיו דברים קצרים אלו לזכרו של אדם שראוי לשמש כדגם עבורנו כיצד לשלב חכמה, תורה ויראה.

[1] שמות, תצוה, כט לח-מב

[2] נכתב 1965. יצא לאור במהדורה מודפסת ממכונת כתיבה, הוצאת ראובן מס תשמז. עמ' 325 ואילך.