תרומה ע"ז
מ"ועשו לי משכן" אל "צדיק באמונתו יחיה"
בפרשת השבוע שלנו יש נידון מרכזי: המשכן.
(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
(פרשת תרומה, פרק כה למניינם)
המקדש הוא המשכן במדבר.
עם ישראל היה נע ונד, מן המדבריות בדרכו לארץ ישראל. לכן לא היה ניתן לבנות מקדש בתור מבנה של קבע. המשכן הינו אהל נייד, אך עדיין מבנה מעוצב בקפידה, עשוי מחומרים יקרים שנתרמו בידי עם ישראל, זהב וכסף, צמר צבוע בצבעים יקרים, ועוד.
במשכן חדר פנימי ובו נשמר ארון העדות ובתוך הארון – לוחות הברית שהוריד משה מהר סיני. בחדר החיצוני שולחן ומנורה כעין חדר קבלה של מלכים. ובחצר שמסביב מקום למזבח. בשעת הצורך ניתן היה לפרק את הכל ולהעבירו למקום חדש בהתאם לכללים מוקפדים.
(מדוע עבודת הא-לוהים מבוססת גם על הקרבת קרבנות? האם זה לא פרימיטיבי מדי? זה נושא חשוב מאד אלא שנצטרך לחכות לו לפרשה המתאימה).
המשכן שימש את עם ישראל עד שנכנסו לארץ ובנו את בית המקדש הראשון. לאחר החורבן, התגעגע העם למקדש עד שקיבלו רשות לחזור ולהקים את השני. מאז החורבן של בית המקדש השני, אין לנו זכר למקדש אלא בתפילותינו.
וזה מעלה את השאלה: מדוע צריך משכן? וכי העם שקיבל תורה בסיני וחוה את ההתגלות אינו מסוגל לעבוד את א-לוהיו גם בלא סימול פיזי חיצוני של אהל? הנה, בימינו, ומזה כמעט אלפיים שנה, אנו עובדים את א-לוהינו גם בלי מקדש…
כדי לענות על השאלה הזו, מה תרם המקדש בנוכחותו ואיך מסתדרים היום, נסקור את תפקיד המקדש כפי שהוא מופיע בפרשה וכפי שהוא נתבאר בידי חכמים.
***
בפרשתנו מתוארים הכנת המשכן ובנייתו באריכות. אולם יש רק פסוק אחד בלבד המסביר את תפקידו. זה הפסוק שבו פתחנו.
(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
יש לשים לב למה שכבר דרשו חכמינו: "ושכנתי בו" לא נאמר אלא "ושכנתי בתוכם". בזכות המקדש, ה' שוכן בינינו. בינינו, בתוכנו – ולא בתוך המקדש.
זה בעצם ברור מאד ברגע שחושבים על כך. וכי הקב"ה יכול להתגורר במשכן? הרי מלוא כל הארץ כבודו? או, בלשון חז"ל, הוא מקומו של העולם (מחזיק את העולם שיתקיים) ואין העולם מקומו. בלשון פילוסופית יותר, ה' נעלה מכל תפיסה אנושית ולא חלות עליו קטגוריות כמו מקום.
אז מה כן אפשר לומר על תפקידו של המקדש? אם נתרגם את הדברים ללשון ימינו אזי יש לומר כך: המקדש הוא סמל.
בלשון מדרשי חז"ל: ה' כביכול כופף עצמו כדי לבוא לגור בין בני ישראל. והיכן? אמרו חכמים: בלבו של אדם.
נתרגם את הסמלים לשפה מובנת יותר לבני זמננו המתוחכמים. אבל שימו לב: ברור יותר זה בהכרח ארוך יותר…
כאשר אדם רוצה בקשר עם אלוקים, הוא כביכול מארח את ה' בתוך ליבו. זו אמירה פרדוקסלית. אבל היא מבטאת משהו אמיתי ויסודי מאד, שאי אפשר לומר בלי להסתבך בקשיים ובהסברים פילוסופיים.
ובכל זאת, הבה ננסה להסתדר בלי פילוסופיה. ה' שוכן בתוכנו בשלושה תחומים של חיינו והאישיות שלנו: תקוה, מחוייבות, חוויה.
תקוה – אנו סומכים על השגחתו וחסדו. אנו מקוים שה' ישמור אותנו מכל הצרות המאיימות תמיד על האדם, ויתן לנו מה שאנו זקוקים לו: כדי לשרוד, כדי לחיות, כדי להתפתח, כדי לעשות טוב ולהיות מאושרים.
מחוייבות – אנו מרגישים חיוב לשמוע בקולו וללכת בדרכו. (זה אומר גם להשתדל ללמוד מה נדרש מאיתנו). המחוייבות הזו מקיפה את כל החיים אבל היא נועדה להיות משמחת ונותנת משמעות וקוים מנחים ולא ללחוץ עלינו בפרטים נוקדניים.
תחושה וחוויה – אנו חשים, למרות שאיננו יכולים להסביר זאת למי שטרם זכה לכך, שאנו חיים עם האלוקים. למי שלא זכה לתגלית הזו, אפשר רק להציע ללמוד ולהשקיע ולחפש – ולהתפלל על זה.
כל זה יכול אדם לחוש כאשר הוא רוצה בקשר עם הא-לוהים. גם בתור אדם לבדד ישכון, וכל שכן בתוך העם היהודי ועם תורתו. ואולם ה' הורה למשה לבנות מקדש כדי לאשר לבני ישראל: כן, אני איתכם. עם כולכם.
תבנו את המקדש, תבנו את עצמכם, ותדעו שאני מלווה אתכם, גם בהשגחה פרטית בכל עניינכם, בכל ההתמודדויות שלכם, וגם מבפנים, בתוך הלב, כי אדם שחש שא-לוהים איתו חי באופן אחר ממי שמתמודד עם העולם לבדו, עם פחדיו וספקותיו.
ומה עושים כאשר המקדש אבד? ובכן, צריך לזכור שמה שאבד הוא רק הסמל, שעתיד לחזור אי פעם בעתיד. ובינתים, העיקר בידינו. לחיות עם אלוקים.
על זה אומר הנביא:
וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה
(חבקוק פרק ב פסוק ד)