תרומה עח: הסירות והדשן או: אין מאה אחוז

מה היה הדבר הכי פחות חשוב מבין כלי המקדש?

ובכן, הכל היה חשוב, כי הכל היה מצוה.

ובכל זאת?

נתבונן ברשימה הבאה:

(א) וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ …

(ג) וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו…[1]

נתחיל מהסוף.

מחתה – כלי לגחלים, או לקטורת.

מזלג – כמו אצלנו, כלי עם שינים ויד ארוכה שבו הופכים את בשר הקרבן על האש שעל המזבח.

מזרק – כלי קיבול עבור דם השחיטה של הקרבן. לכן הוא נקרא "מזרק", מלשון זריקה (על המזבח).

יעה – כלי מיוחד לגריפת הדשן שנותר לאחר שריפת הקרבן על המזבח.

סירה – מיכל לאיסוף הדשן שנגרף כדי להוציאו החוצה.

כן, הסירה והיעה, שני הכלים הראשונים שנזכרים ברשימה, מיועדים דווקא עבור הפסולת שנותרת לאחר ההקרבה וההקטרה.

הרי אי אפשר להשאיר את הפסולת על המזבח. אז אוספים ומוציאים אותה החוצה, למקום מיוחד.

התורה שלנו אינה מתעלמת מן הפן הזה, הפחות יפה, של עבודת המקדש.

יודגש: גם הכלים שמיועדים לדשן נעשים מהתרומות של עם ישראל, מושחים אותם כדי לקדשם, והמשתמש בהם חייב משום מעילה. הם כלי מקדש.

***

קידוש החומר

מי אוהב להוריד אשפה? אף אחד. אבל בכל בית צריך למלא את התפקיד הבלתי נעים הזה.

גם במקדש, מסתבר שהכהנים לא היו נהנים במיוחד לקבל את התפקיד הזה. בניגוד, נניח, לעבודת הקטורת הריחנית, שהיתה מבוקשת ביותר.

מה עושה התורה לדבר חשוב שנתפס באופן ראשוני כלא נעים (יש מילים יותר מדוייקות ופחות נעימות שאין לומר על מה שיש במקדש)?

התורה הופכת זאת למצוה.

 (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת  הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר[2]:

כל בוקר, העבודה הראשונה במקדש היתה לפנות מן הדשן שנותר על המזבח מהיום הקודם. תחילה היה הכהן אוסף אותו ומניח אותו למטה, ליד המזבח, ואחר כך לקח אותו החוצה, למקום מיוחד.

כן, פינוי הדשן הוא מצוה וכל מה שקשור בו הוא מצוה.

מסתבר שגם על זה אפשר לומר מה שנאמר בהקשר אחר.

(טו) כִּי יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ … וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ …[3]:

***

המצוות הבלתי מוערכות

מה ניתן ללמוד מן היחס המועדף שמקבל הדשן, או, יותר נכון, פינוי הדשן? הנה כמה רעיונות.

ראשית, אין מקדש בלי דשן. גם בעבודה המסורה ביותר לאלוקים יש פסולת שלא נועדה לשימוש. ככה זה בעולמנו. בכל דבר ובכל משימה יש חלקים לשימוש ויש שאריות שאפשר רק לפנות החוצה. אין ניצול של מאה אחוזים.

האם זה נכון גם לגבי הפנימיות שלנו?  כשאנו באים לעשות מצוה, ואיננו מצליחים לבצע אותה בשלימות, אין לנו מה לכעוס על עצמנו. הרי אי אפשר להגיע לנצילות מוחלטת.

שנית, כיון שפסולת היא חלק בלתי נפרד מן החיים בעולם הזה, צריך להכיר בזה, ולקבל אחריות. לא לברוח מן התפקיד הפחות נעים של פינוי הפסולת.

סיפור חינוכי משעשע מתאר אברך שהתלונן בפני המשגיח (הרב המחנך בישיבה) שאשתו מבקשת ממנו להוריד את הפח כל יום ששי בדרך לחברותא הקבוע בתשע בבוקר. "זה לא כבוד התורה", טען.

המשגיח הסכים. באמת לא ראוי שהאברך יעשה זאת. ואכן, ביום ששי לאחר השיחה, בשעה תשע בדיוק, הופיע המשגיח בביתו של האברך. "באתי להוריד את הפח", הסביר. הרי מישהו צריך לעזור לאשה…

אנו חוזרים: זה נכון לגבי הבית, החיים וכל תפקיד שיש לנו. כאשר ביצענו משימה, ונותרת פסולת, לא סיימנו לפני שפינינו את הפסולת אל המקום המיועד לה. זו לא השפלה ולא בזבוז זמן. זה חלק מן התפקיד שלנו בעולם.

כמו במקדש, שבו הקטורת היא העבודה המבוקשת והוצאת הדשן היא הפחות נעימה, גם בחיינו יש חלקים יותר ופחות נעימים – אבל כולם חשובים ואי אפשר להעביר אותם לאחרים.

אם זוכרים זאת, אנו מקבלים את עצמנו ואת החלקים הפחות חביבים עלינו בסבלנות, אולי אפילו בשמחה. אנו מקדשים אותם והופכים אותם למצוה. האין זה דבר גדול וחשוב?

[1] פרשת תרומה פרק כז

[2] פרשת צו ויקרא ו

[3] פרשת כי תצא דברים פרק כג