תרומה ע״ט: משכן בלבבי

היכן נמצא א-לוהים?

נתחיל בתשובה האמיתית, הקשה והפילוסופית: השאלה הזו – טעות. א-לוהים כמובן קיים אבל אינו נמצא בשום מקום, מפני שא-לוהים אינו גוף. א-לוהים נמצא וקיים, אבל לא באופן שאנו מכירים ומבינים. בורא העולם אינו ניתן לתיאור, או להגדרה, או לתפיסה. אי אפשר לומר עליו שום דבר, אם כי אפשר וחשוב לומר הרבה על מערכת היחסים שלו איתנו, בני האדם, באופן כללי, ואיתנו, עם ישראל, באופן מיוחד.

משל לדבר: האם אפשר לשאול היכן נמצאים המספרים שאנו עושים בהם חשבון? שתים, שלוש, ארבע? מספרים אינם נמצאים בשום מקום. גם השאלה הזו מבוססת על טעות,

ויש הבדל עצום. המספרים אינם קיימים באמת, וא-לוהים הוא היש הנצחי, שברא אותנו – ואת המספרים.

אם כן, לא-לוהים אין מקום, אבל, בלשוננו היום, הוא זמין בכל מקום. בכל מקום ניתן לקרוא אליו, להתפלל אליו, להיענות על ידו.

אם הצלחתי להעביר את הרעיון הזה, אזי למדנו את השיעור החשוב ביותר של התורה.

ועדיין – עד כמה בני אדם בעבר הרחוק היו מסוגלים לכך? עד כמה היו בני ישראל, שיצאו זה עתה ממצרים, המלאה בפולחנים אליליים, מסוגלים להבין את הרעיון הזה?

ואפילו היום, עד כמה אנו בני האדם מסוגלים לחיות עם התובנה הזו?

אז זהו, שזה קשה ועבור רבים זה גם היה בלתי אפשרי.

קל לטעות ולתפוס את הא-לוהים באופן גשמי. קל לטעות ולהאמין שהוא בעל תכונות אנושיות, רעב וצמא וזקוק לפינוקים. מקדשים ומזבחות לאלילים היו בכל רחבי העולם. בכל דת שבמזרח הקדמון היו פעולות יומיומיות לספק את צרכי האל. במצרים: חיטוי, פירכוס והלבשה לצלמו, ולאחריהן הקרבת מאכל ומשתה. מקדש בבלי היה מכיל רהיטים, ובתוכם חדר מיטות מיוחד, שפע של כלי שרת ופולחן עם שפע של מאכלים ומשקאות.[1] טכסים כאלו נערכים עד היום בהודו, תיאור שלהם ניתן למצוא בסיפורי המשורר ההודי טאגורי וכן אפשר לצפות בהם באינטרנט.

*   *   *

בין עבודת אלילים לעבודת א-לוהים

אם כל כך קל לטעות, מדוע צוה א-לוהים לבנות משכן?

שתי תשובות בדבר. ראשית, עם ישראל, בימים ההם, לא היה מסוגל להסתפק בעבודת א-לוהים ללא מקדש וקרבנות. יותר מכך, זה צורך אנושי בסיסי לחוש שאנו, בני האדם, עושים משהו, ולו משהו סמלי, עבור א-לוהים, גם אם הוא אינו זקוק לנו כלל.

האבות, אברהם יצחק ויעקב, הקריבו לפי הצורך קרבנות פרטיים. במשכן יוקרבו קרבנות קבועים, כפי שנלמד בפרשיות הבאות. אבל לא בגלל שא-לוהים זקוק לקרבנות – חלילה לטעות בכך – אלא בגלל שאדם זקוק להשקיע בעבודת הא-לוהים ולראות את התוצאות לנגד עיניו.

וכך – המשכן.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו

אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר[2]

המשכן ייבנה בפאר והדר, ממיטב החומרים, כפי שעם ישראל היה מסוגל להרשות לעצמו במדבר. בפנים: ארון העדות והכרובים, השולחן והמנורה. בחוץ, בחצר, מזבח הנחושת לקרבן. הכל כפי שמתואר, בפרטי פרטים, בפרשתנו.

ושימו לב: הקרבנות קרבים בחוץ, כאילו לומר: זה רק טכס, זה לא באמת. העבודות לא נועדו לספק תזונה אלא לסמל את הקשר בין א-לוהים לאדם, את הרעיון הנפלא שא-לוהים מתעניין בנו, אך מתוך הקפדה שלא ייראה ולא יובן כאילו א-לוהים זקוק לעבודות האלו.

*   *   *

מקרבן במקדש לתפילה בכל מקום

לאחר מאות שנים, שלמה המלך בונה את המקדש. מפואר יותר, מרובה בפריטים. במשכן היו כרובים מעל ארון העדות. במקדש היו כרובים מצויירים בכל עבר ופינה. במשכן היה שולחן אחד. במקדש שלמה – עשרה. וכן הלאה.

שלמה החכם מכל אדם ידע שהמקדש אינו אלא סמל ולא בית מגורים. והחשוב אינו הקרבן, המעשה החיצוני, אלא המתרחש בלב האדם. ואת המסר זה הוא מעביר בתפילתו עם חנוכת המקדש[3].

גם הוא שואל את השאלה הפילוסופית שלנו:

הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ?

הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ

אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!

והתשובה: הבית הוא מקום לתפילה. לציבור וליחיד. לחוטא, לבעל הייסורים, גם לגוי, כי גם מי שאינו יהודי זכאי להתפלל ולהישמע.

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְיָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָאוּ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה

הנכרי ומי שלא רכש הבנה מעמיקה זקוקים למקדש כדי לבוא ולהתפלל.

לא שבאמת צריך מקדש! לכן, גם כשהמקדש נחרב, א-לוהים ממשיך להקשיב לתפילותינו.

כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ – כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא – וְאָנַפְתָּ בָם

וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ…

וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם … וְסָלַחְתָּ

אין משכן, אין מקדש, אבל א-לוהים אינו זקוק למקום, והוא זמין תמיד לתפילותינו. כל מה שצריך הוא להתפלל ולבקש.

[1] ע"פ הרן, המערך הפולחני ומשמעותו הסמלית, עמ' לה, ספר היובל ליחזקאל קויפמן.

[2] שמות, תרומה, פרק כה

[3] דברי הימים ב פרק ו ז-לט וכמובן מלכים א ח.