תשעה באב ע״ט: שיטת ההימנעות של רבי זכריה בן אבקולס

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

תשעה באב הוא יום להתבוננות ולתשובה. בדרך כלל נוהגים לראות את יום הצום והאבל הזה כקריאה להתבונן בעבר הרחוק והאהוב ולהצטער על האובדן. אולם רבנו הרמב"ם מזכיר לנו שהעיקר הוא מה שאנו לומדים מזה. איפה היו השגיאות, ומה לומדים מהן.

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן

ומדוע?

כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה

ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות

שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב[1]

הבה נחזור אם כן אל הזכרון של הכשלון ונראה מה נוכל להפיק ממנו כדי שנדע להיטיב.

הדברים כתובים באופן כללי ומתאימים לכולם, אולם הם מיועדים במיוחד לתלמידי חכמים ורבנים.

*   *   *

קמצא, בר קמצא ורבי זכריה

הסיפור על בר קמצא הוא המפורסם מכל המעשים הקשורים לחורבן הבית השני.  אחזור עליו בקצרה ובעברית. יש לנו שלושה פרקים בסיפור.

בר קמצא הוזמן בטעות למשתה של אדם, ששמו לא נמסר לנו, אך שנא את בר קמצא. לא ברור מדוע בר קמצא הלך. אולי חשב שזו הזדמנות לפיוס. אבל המארח רצה לגרשו מייד כשבא. בר קמצא ניסה לפייסו בכסף, אפילו לשלם את הכל, אך המארח זרקו החוצה.

בר קמצא לבדו: הוא נעלב קשות, ובחר להאשים את החכמים שהיו בסעודה ולא מחו במארח על העלבון. לכן החליט להתנקם בהם, ובחר לשסות את הקיסר הרומאי ביהודים. הלך והאשים את בני עמו במרד, וראיה לדבר שלא יסכימו להקריב קרבן ששולח הקיסר.

הקרבן. בשליחות הקיסר, בר קמצא השיג בהמה ופסל אותה באופן שלא תוקרב במקדש אך נכרים, שאינם מקפידים על חסרונות קטנים, לא ידעו זאת. עתה היתה דילמה לאחראים במקדש. האם להקריב ולרצות את המלך או לא. הם בחרו לסרב, ולבר קמצא היתה ההוכחה להשניא את מנהיגי היהודים על הקיסר.

ועל זה אמר רבי אלעזר, מן האמוראים: ראו כוחה של בושה. שאלוקים עזר לבר קמצא בנקמתו רק בגלל שהוא נפגע כל כך[2].

לא ברור אם זה מעשה שהיה או רק דוגמא מומחזת להצגת רעיון. בגרסה המקבילה, במדרש איכה, מופיעים פרטים אחרים שמסבירים יותר את מאמציו של בר קמצא לשכנע את השלטון נגד היהודים, הצעתו לבחון את היחס במקדש לקרבן שישלח הקיסר, הגעתו של בר קמצא עם אחראי מטעם הקיסר שבדק מה קורה, הסתייגותם של הכהנים וגם הפרשנות השלילית שנותן בר קמצא לדחיות עד שהשליח משתכנע שאכן היהודים מזלזלים בשלטון.

בכל אופן, פרשנים במשך הדורות זיהו פרטים רבים שכל אחד מהם יכול היה לתרום לאסון. זה יכול להיות רעיון לשיחה משפחתית או לשיעור: מה אתם מוצאים שהיה צריך לתקן והיה יכול למנוע את החורבן במעשה הזה לפרטיו?

(רשימה אפשרית: השנאה הקבועה בין בר קמצא למארח, הטעות של השליח שלא דייק, טעותו של בר קמצא שלא טרח לברר אם ההזמנה נכונה, עקשנותו של המארח להשליך את בר קמצא, תאוות הנקם של בר קמצא. ומסתבר שאפשר להוסיף).

אולם אני מבקש להתמקד במה שקרוב אלי. יש במעשה הזה מקום שבו תלמידי חכמים ורבנים צריכים להפיק לקח. לצד בר קמצא והמארח (והקיסר) יש בסיפור הזה גיבור נוסף. כלומר דמות מרכזית שתרמה במחדליה לחורבן.

התנא. רבי זכריה בן אבקולס.

*   *   *

ענו ומחמיר

מעט מאד ידוע לנו על רבי זכריה בן אבקולס. הסיפור שלפנינו ממקם אותו בשנים האחרונות של בית המקדש השני. לא ברור אם שרד את החורבן. מסתבר שכבר היה לא צעיר בימים ההם. הוא היה כהן, שכן היה שותף בכיר לקבלת החלטות בבית המקדש. הוא היה תלמיד חכם, שכן כפי שנראה מייד היה שותף גם לדיונים בין החכמים. הוא היה ירא שמים כיון שנהג להחמיר על עצמו.

רזב"א נזכר בעוד מקום אחד במקורות.

בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה[3]

ביאור קצר: מה עושים בשבת עם שרידי האוכל שהפכו למוקצה, כמו עצמות של עוף וקליפות של פירות? לפי בית הלל מותר להרים אותן ולפנותן, ויידחו דיני מוקצה עד שיפנו את הלכלוך. בית שמאי מחמירים יותר, ואינם מתירים אלא להרים את מפת השולחן, שנהגה אז כמו היום, ובתוכה ייאספו ממילא כל הפריטים האסורים, ואז אפשר להוליכם בתוך המפה עד לאשפה ושם להשליכם.

מה עשה רזב"א? הוא החמיר על עצמו. כשהיה אוכל, לא היה משאיר את העצמות או הקליפות על השולחן, אלא היה זורק אותן מייד לאחר שסיים לאכול מתוכם אל מאחורי המיטה, שהיתה המקום שישבו עליו לאכול. זה מותר כי המוקצה היה כבר בתוך ידו. כמובן, הוא פינה את הלכלוכים במוצאי שבת.

עד כמה שניתן ללמוד על גישתו של חכם מתוך מעשה בודד, אנו רואים לפנינו תלמיד חכם שמעדיף לא לנצל פתרונות שההלכה מעניקה לו אלא להחמיר, ואפילו אם מדובר בדיני מוקצה שהם לא מן התורה.

יראת שמים? בוודאי. אבל עכשו נראה את הצד השני. הפחד שלא לעשות עבירה והשיטה להימנע מכל צעד שעלול להיות אסור או מזיק מובילים לצורת התייחסות אשר בפסיכולוגיה מכנים "הימנעות". יתכן שאותה הימנעות יכולה להיות ראויה בחיים הפרטיים. אבל היא פסולה כדרך התנהגות, התמודדות ופסיקה ברשות הרבים. שם התוצאות כואבות ועלולות להיות הרסניות.

*   *   *

שב ואל תעשה

כאשר הגיע בר קמצא אל המקדש עם הקרבן של הקיסר, ועם הפסול שבו, הבינו האחראים שיש להם בעיה. אם יקריבו את הקרבן, נמצא שהם מקריבים קרבן פסול, וזה אסור. ואם לא יקריבו אותו, הם מסתכנים בהעלאת חמתו של הקיסר. כנראה כבר היה בליבו נגד היהודים, ודי היה בהוכחה כזו כדי לגרור מלחמת השמד נגד עם ישראל.

האופציה המתבקשת בעינינו, להסביר לנציב הרומאי שהקרבן פסול לפי דיני היהודים, כנראה לא היתה אפשרית.

האחראי במקדש להחלטות, כפי שמתברר מן המעשה שלפנינו, היה רזב"א.

והנה תיאור מקוצר של הדיון בחדרי חדרים של המקדש אודות הבעיה שיצר בר קמצא,  מתורגם לעברית.

חשבו חכמים להקריב את הקרבן מפני שלום מלכות (למנוע מלחמה).

אמר להם רזב"א: יאמרו שמותר להקריב קרבנות בעלי מום (וזה אסור מהתורה).

חשבו חכמים להרוג את בר קמצא (!)

אמר להם רבי זכריה: יאמרו שהורגים מי שפגע בבהמה של קרבן ועשה בה מום.

וכך לא עשו כלום[4].

הדבר השני המושך את עינינו הוא שחכמים מקבלים את דברי רזב"א, שאין להקריב קרבן פסול, לא בגלל שזה אסור – כי יש כאן פיקוח נפש כללי של כל העם – אלא בגלל שיש כאן חשש שילמדו מזה לזלזל בפעם אחרת.

הדבר הראשון שמושך את עינינו הוא שאם הפתרון להקריב נשלל, אז האופציה שנשקלת היא להרוג את בר קמצא, את השליח עם הבהמה. ויש להניח שחיסולו של בר קמצא היה מונע מן הקיסר להסיק שמורדים נגדו.

אבל להרוג אדם? ובכן, כן. ונסביר: בר קמצא היה מה שנקרא בהלכה "רודף", כלומר מי שמתעתד לפגוע באדם אחר למוות. ומצילים את הנרדף גם במחיר חייו של הרודף. וכאן בר קמצא איים על כל העם, כפי שתיכנן וכפי שהחל לעשות.

גם כאן רזב"א אינו מתנגד לכך שבר קמצא ראוי למוות. הוא כן מביע חשש אחר: שמא לא יבינו העם את סיבת ההריגה, שגם אסור לפרסם, ויסיקו מזה שכל מי שמטיל מום בבהמת קרבן חייב מיתה. וזה לא נכון.

השיקול של רזב"א הוא תמיד אותו שיקול: אם ננהג לא נכון, נביא לידי כך שיטעו בהלכה.

ומתוך השיקול הזה הוא תרם את חלקו לחורבן.

אותה גישה, אומר רבי יוחנן, האמורא הגדול של התלמוד הירושלמי, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו[5].

מה הדבר שצריך ללמוד מכאן כדי שנשתפר, כדברי הרמב"ם? לא לפחד יותר מדי. לא לברוח מפעולה ובמיוחד לא לחשוש מפני "מה יאמרו". כאשר בעיה תובעת תיקון, אי אפשר לומר: התיקון הזה יגרום לכך שיסיקו מכך מסקנות לא נכונות בעתיד. הבעיה הנוכחית היא חמורה מכפי שניתן להתעלם ממנה. אם מתעלמים, לא יהיה עתיד. רזב"א חשש להסקת מסקנות שגויה לגבי עבודת המקדש, אבל בגלל גישת ה"שב ואל תעשה" שלו אין מקדש!

*   *   *

שתיקת הרבנים

זה לא כתב האישום היחיד נגד רזב"א. במדרש "איכה רבתי" מופיעה גרסה אחרת. שם, בשעה שבעל הבית מגרש את בר קמצא, הוא מזהה בין המסובין את רבי זכריה בן אבקולס. כן, רזב"א שלנו.

וכך זה מובא במדרש, בתירגום לעברית שלנו.

תחילה, העובדה שאין עוררין עליה:

היה באפשרותו של רזב"א למחות בבעל הבית ולא מחה בו.

ואחר כך, השיחה של בר קמצא עם עצמו:

כל המסובין יושבין בשלוה? אלך להלשין עליהם![6]

מה היה כאן הכשלון של רזב"א? אם היה מוחה, בעל הבית היה נאלץ להשאיר את בר קמצא והבזיון היה נמנע. אבל רזב"א הוסיף לאכול בנחת עם כל המסובין.

מדוע יצא הקצף דווקא על רזב"א? הסיבה פשוטה. הוא היה תלמיד חכם. אם היה גוער בבעל הבית, סביר שהלה היה חייב לשמוע בקולו. ויותר מכך, רזב"א היה אמור לפקוח עין ולראות מה קורה מסביב. היה עליו לשים לב למה שקורה לבר קמצא, לבזיון ולבושה – ולהתערב.

לחכמים אסור לשבת מן הצד כאשר קורה משהו. עליהם למנוע את התקלה או לפחות למחות נגדה. אם רזב"א היה סבור שבעל הבית לא ישמע בקולו, היה עדיין יכול לצאת מן המשתה ולהצטרף לבר קמצא, כדי להיות איתו ולתמוך בו ולהראות לו שהוא לא לבד.

מה אנו יכולים ללמוד מכאן כדי להשתפר? יש כאן מסקנה כללית: כל אחד מאיתנו צריך לשים לב למה שיש מסביב. זה לא מחייב מאמץ יתר. רק להיות מודע. אם אנו רואים משהו שטעון תיקון, ויש בידנו לעזור, בלי לצאת מגדרנו, עלינו לעשות זאת. ואם לא, לפחות עלינו להבהיר שאנו עם הצד הנפגע.

וזה נכון שבעתיים לגבי רבנים ומנהיגים. להם אין את הזכות להתעלם ולהיות שקועים במסיבה. הם נתבעים בכל רגע על העדר תשומת לב לפרטים הקטנים, לזלזול ולהלבנת פנים.

לדעתי, ואני כותב זאת מפני שזה מוטל גם עלי, זה הלקח שאנו, רבנים ותלמידי חכמים, צריכים להפיק.

האם אנו מודעים מספיק למה שקורה מסביב? האם אנו מתקנים, או מפרסמים מאמר תגובה? מונעים את הביזיון, מסייעים לסובל, או לפחות מפרסמים מאמר תגובה כדי שידע שאנו איתו?

אני מציע: כל אחד יקרא. כל אחד יסיק מסקנות. כל אחד יעשה מה שביכולתו. ליותר מזה אי אפשר לצפות. יותר מזה לא צריך. כך, כלשון הרמב"ם, נחזור לעשות את הטוב.

[1] משנה תורה תעניות ה א

[2] בבלי גיטין נז א

[3] תוספתא שבת (ליברמן) טז ז

[4] בבלי גיטין נו א

[5] שם.

[6] איכה רבה (וילנא) פרשה ד ג