עצירה למחשבה על פרשת בא תשפ״ג: וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר – התורה ופרשנותה

כולנו יודעים: א-לוהים הכתיב למשה את התורה מילה במילה. כל האומר שיש אפילו פסוק אחד שהוסיף משה מדעתו או שלא יצא מידי משה – הרי זה אפיקורס.

אז איך אפשר להבין שכבר בפרשתנו א-לוהים נותן למשה מצוה קצרה בשלוש עשרה מילים, ואילו משה מוסיף כהנה וכהנה, עד מאה מילים?

ומה זה מלמד אותנו על האופן שבו ניתנה לנו התורה?

נ"ב: הדף להפעם הוא פיתוח של דף שנכתב בשנת תשע״ט.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

התורה נראית לנו כשלמות אחת, כולה מפי הגבורה. הרמב"ם מתאר זאת כך:

כל התורה הזו הנמצאת בידינו היא התורה שניתנה למשה… קורין לפניו והוא כותב כולה[1]

בעברית שלנו: א-לוהים מכתיב ומשה כותב מילה במילה, וכמובן אינו מוסיף ואינו גורע.

וגם חכמינו אמרו:

אפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו "כי דבר ה' בזה"[2]

אמנם פרשתנו, שבה ניתנו המצוות הראשונות, סותרת לכאורה את הכללים האלו!

****

התוספות של משה רבנו

בפרשתנו, ערב הגאולה ממצרים, עם ישראל מקבל את המצוות הראשונות שלו. ואנו פוגשים את המילים שיהיו הקדמה לכל מצוה, שמופיעות שבעים פעמים ברחבי התורה.

וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר[3]

ואז – הפתעה: א-לוהים אומר למשה את המצוה בלשון קצרה, ואז משה ממשיך ומפרט.

הרושם הוא שאת המילים הנוספות הוא כבר אומר מעצמו ומהבנתו.

היתכן? וזה קורה כבר בפעם הראשונה שמשה מקבל מצוה…

בפרשתנו, ה' אומר כלל אחד קצר.

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר … בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא

וכאשר משה מוסר זאת לעם, הוא מאריך. שמונה פסוקים במקום אחד. מאה מילים במקום שלוש עשרה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם …וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה… וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה

א-לוהים אומר קַדֶּשׁ – ומשה אומר תִּפְדֶּה.

ומשה מוסיף טעם חינוכי. הילדים ישאלו וההורים יסבירו.

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם

התורה עצמה מספרת לנו כי א-לוהים אמר דבר אחד בקיצור ומשה הוסיף.

אבל זה קורה לא רק פה.

****

פרשנות היא תורה

חכמינו אספו וציינו מראי מקומות לאותן פעמים בולטות לעין שמשה הוסיף משלו[4].

לעתים הוא השלים את החסר. נאמר לו לעשות נחש לרפא את העם – ומשה ידע לעשותו מנחושת.

לעתים משה מוסיף מה שלא נתבקש, כגון שבירת הלוחות בשל חטא העגל. ה' לא אמר אבל משה שבר.

רק כאשר משה לא ידע מה להשיב, הוא נזקק להתגלות מיוחדת: במעשה הטמאים שביקשו להם פסח שני, בבנות צלפחד שביקשו נחלה בארץ.

אז אם התורה מספרת לנו ואם חכמים אמרו לנו שמשה הוסיף, איך אפשר לומר שכל מה שמשה אמר וכל מה שמשה עשה היה בהוראת א-לוהים?

הנה הפתרון: ה' אומר למשה כללים על מנת שמשה, בדעתו וחכמתו, יבין דבר מדבר ויפרש לעם. כיון שהוא מכוון לאמת, לרצון ה', אז ה' מסכים על ידו.

כך ניתנו המצוות, כל אחת בזמנה.

צריך לומר שכוונת חז"ל והרמב"ם, באמרם שכל התורה היא מוכתבת, אינה למצוות – אלא לספר התורה שלפנינו, לפסוקים שמופיעים בו. פסוקים אלו אכן ניתנו בצורה של הכתבה.

ומתי היה שלב הכתיבה והתיעוד? יש הסבורים שמשה כתב כל פרשה מייד לאחר שביאר אותה לעם, ולכן הפרשה שלנו נכתבה במצרים. ויש הסבורים שמשה אסף את כל האירועים והמצוות והפרשנויות שלו, וכתב אותן בפעם אחת, לאחר עשרות רבות בשנים. הזמן המתאים לזה היה לפני פטירתו, בערבות מואב. זו המחלוקת הידועה האם תורה "מגילות מגילות ניתנה" או שנכתבה בבת אחת בסוף ימי משה רבנו[5].

רק על השלב של הכתיבה המסכמת בפועל כתב הרמב"ם, שכביכול משה הקליד כל מילה שאמר ה'.

אבל כאשר משה קיבל מצוות, הן ניתנו לו לפעמים באופן כללי והיה עליו להמשיך ולפרש אותן. כיון שא-לוהים הטיל עליו לפרש ואישר את פרשנותו – הדברים הם תורה מחייבת.

וזה ההסבר של פרשתנו: א-לוהים נותן כלל ומשה מפרש והכל נכתב מאוחר יותר, בערבות מואב, כפי שאנו קוראים זאת היום.

כאן למדנו כלל גדול: היכולת ללמוד ולהבין דבר מתוך דבר, ליישם כללים, להשלים פרטים חסרים –  על זה עומדת כל התורה כולה. התהליך הפרשני הוא מה שחכמי ישראל עושים מימי מתן תורה ועד היום – אבל זה מתחיל כבר אצל משה רבנו.

מה שחכמים מפרשים זה חלק מן התורה שבעל פה. אצל משה, הפרשנות שלו – בהסכמת א-לוהים – הופכת לחלק מן התורה שבכתב.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] פירוש המשנה סנהדרין י

[2] בבלי סנהדרין צט א והשוו ספרי במדבר שלח קיב

[3] שמות בא יג א-ב, ג-י, יא-טז.

[4] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת נח

[5] גיטין ס א.