הוי מתאבק בעפר רגליהם וירידת הדורות | עצירה למחשבה על פרקי אבות (א׳ ד׳)

יוסי בן יועזר אומר:

יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   * 

מה הוא היחס הראוי אל החכם? התשובה כאן: לזכות להיות במחיצתו, להיות צמא לקבל ממנו, ובזמנם – לשבת בענווה על הארץ קרוב אליו.

אבל האם מותר גם לחשוב אחרת ממנו? לחלוק עליו?

האם הפער בין הרב לבין התלמיד אינו בלתי ניתן לגישור?

ומה בין דורות ראשונים למאוחרים?

הדעה המקובלת היום היא שיש מידרג בין החכמים הראשונים לאחרונים, וככל שאנו חוזרים אחורה בזמן כך החכמים מוכשרים יותר. וככל שאנו מתקדמים בהיסטוריה לעבר הדור שלנו כך מערך היכולות הולך ונחלש.

הביטוי המפורסם של גישה זו מופיע בבבלי (שבת קיב ב).

אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא:

אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים

ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים

ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר (שהיו נמנעים ממאכלות אסורות) אלא כשאר חמורים.

הנמשל ברור: חמור לא מסוגל להבין בני אדם! עם זאת, רבי זירא המשיך ללמוד תורה, השתדל לשפר את כישוריו, ולא התייאש מלהבין, וגם פסק והכריע. כלומר, המצב הנמוך יותר לא שולל את יכולתו של התלמיד להבין, אלא רק את יכולתו להתמודד מבחינה אינטלקטואלית עם הרבנים בני הדורות הקודמים.

דעה קרובה מצאנו במדרש (ילקוט שמעוני דברי הימים א רמז תתרעד).

רבי חגי בשם רבי שמואל הראשונים חרשו וזרעו ונכשו וכסחו ועדרו וקצרו ועמרו ודשו וזרו ובררו וטחנו ולשו ואפו, ואנו אין לנו פה לאכול – הדורות הקודמים היטיבו לעיין ולהבין אבל אנו, גם אם מגישים לנו את מסקנותיהם המנוסחות בקפידה, אנו איננו מסוגלים להבין מה נאמר וכל שכן למה זה הוכרע כך ולא אחרת.

ועל זה מוסיף דרשן אלמוני בארמית ובשינוי קל את דברי רבי זירא:

אי הוו קדמאי מלאכים אנן בני נש, ואי הוו בני נש אנן חמרין ולא כחמרא דרבי פנחס בן יאיר.

כלומר, אם הקדמונים הם מלאכים אנו בני אדם, ואם היו בני אדם אנו חמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.

הניסוח הברור ביותר והמוקדם ביותר שמציג את ירידת הדורות הוא של רבי יוחנן (עירובין נג א):

לבן של ראשונים כפתחו של אולם

ושל אחרונים כפתחו של היכל

ואנו – כמלא נקב מחט סידקית.

מתוך אמירות אלו צמחה הקביעה שאפשר לכנות בשתי מילים, "ירידת הדורות". וקביעה זו הופכת אצל האחרונים לפסילה של היכולות של למדנים מאוחרים, בני זמננו, שלכאורה שונים מהותית ביכולותיהם מדורות קדומים, ראשונים וחז"ל.

כאן ראוי לשאול: האם דעה זו מייצגת את כל החכמים במשנה ובתלמוד? ועוד: אם זו קביעה של עובדה, הרי היא תלויה במציאות. והאם המציאות, עד כמה שהיא מוכרת לנו, אכן מצדיקה את הטענה הזו?

הבה נבדוק: במה יתרונם של החכמים הראשונים על פני התלמידים האחרונים?

יש רשימה קצרה ויש רשימה ארוכה.

הרשימה הקצרה כוללת כל מה שהיכולת ללמוד ולהבין תלויה בו: כישורים, ידע מוקדם, מתודולוגיה (כלים אנליטיים).

הרשימה הארוכה כוללת תנאים נוספים שאינם קוגניטיביים (קשורים להבנה) אלא למניעים ולאישיות: מסירות לאמת, יושרה, פתיחות ונכונות לבחון כל דבר, ענווה ויראת שמים.

ועוד שיקול שאינו תלוי רק באדם עצמו: סייעתא דשמיא.

עתה נבחן כל תנאי בפני עצמו.

זהירות: הדברים ארוכים מאד!

****

1. כישורים

לפי ר' יוחנן ור' זירא, ירידת הדורות היא אינטלקטואלית: הכשרונות והכישורים הולכים ונחלשים. מה לעשות, פעם היו מוכשרים יותר, מסוגלים יותר, והיום – כבר בזמנו של ר' יוחנן, גדול האמוראים של ארץ ישראל – כבר לא.

אנו כל כך רגילים לקביעה הזו והפרשנות הזו עד שאיננו שמים לב שהן סותרות את המציאות המוכרת לנו בכל תחום אחר.

במדע הפסיכולוגיה הנושא הנחקר ביותר מוכר לנו בשמו הלועזי, אינטליגנציה. אוסף הכישורים שמאפשרים לנו בני האדם ללמוד ולחשוב, לפתח תיאוריות, להסיק מסקנות, להמציא המצאות, ועוד ועוד.

בוודאי יש מידרג של יכולות אנושיות. כל אחד מאיתנו מכיר זאת מנסיונו, למשל מימי בית הספר. יש ילדים שתופסים ראשונים כל נושא, יודעים לענות לכל שאלה במהירות, זוכרים מה שלמדו ואחרים – פחות.

אך הטענה על ירידת הדורות היא שיש מידרג לא בין בני אדם באשר הם אלא בין דורות. זאת בוודאי בעם ישראל, כאשר החכמים הראשונים שלנו, התנאים והאמוראים, היו כולם מוכשרים יותר מן המפרשים הראשונים, והאחרונים פחות מהם, ואנו בדורנו בסוף המידרג.

הבה נבדוק: האמנם מערכת הכישורים האנושית הולכת ויורדת מדור לדור? אנו יודעים שיש עליה ברמת האינטליגנציה והידע של האנושות, אז מדוע שתהיה ירידה בעם ישראל בין החכמים בניגוד למה שקורה לכלל האנושות, שבה האינטליגנציה והיכולות הקוגניטיביות רק בעליה?

אז אולי הקביעה במובן המקובל של "ירידת הדורות" אינה מוצדקת? ואולי גם מי שאמר את הדברים לראשונה לא התכוון שיתפסו אותם באופן גורף?

המידע שיש לנו על התנאים מתחיל מדור יבנה עד לחתימת המשנה בימי רבי יהודה הנשיא. חכמים עסקו גם בדירוג היכולות של בני הדורות האלו. אבל הם לא השוו בין חכמים מדורות שונים.

אנו יודעים שרבן יוחנן בן זכאי ציין לשבח חמישה תלמידים, ורק שנים מהם השתבחו ביכולות אינטלקטואליות. רבי אליעזר בן הורקנוס נחשב בעיני רבן יוחנן בן זכאי לגדול החכמים של דורו, אבל נדמה שעיקר יכולתו היה בזכרון המעולה שלו והמסורות הרבות שלמד וידע. הוא לא הרבה להתווכח ולדון עם חכמים אחרים, עד כמה שידוע לנו, אם כי מצאנו אותו עושה זאת פה ושם, פעם מול רבי עקיבא (משנה כריתות ג י) ומול חכמים בכלל בפרשת תנורו של עכנאי, ושם הוא סותר כל הוכחותיהם (ב"מ נט ב: הוא משיב כל תשובות שבעולם, ותשובה כאן ובימים ההם היא סתירה ולא מענה לשאלה).

נראה שרבי אלעזר בן ערך היה מוכשר עוד יותר ממנו, כי הוא נחשב ל"מעיין המתגבר". אנו גם יודעים שרבי עקיבא עלה על כולם, מפני שיש לנו תיעוד של הויכוחים ההלכתיים שלו, אבל עדיין מדובר באותו דור.

בדור הבא, מבין תלמידי רבי עקיבא, יתכן שרבי מאיר היה המוכשר ביותר בין חכמי דורו, וביכולתו היה להציג לכל טענה טענה שכנגד (עירובין יג ב). אבל אין לנו הערכה והשוואה של חכמים בין הדורות האלו ואין לנו קנה מידה ובסיס להשוואה כזו.

אולם כאשר אנו מגיעים אל האמוראים, יש לנו השוואות כאלו או למצער תיעוד שמאפשר לנו לדרג את החכמים, עם כל ההבדל העצום בינינו לביניהם, ואז נגלה שאין ירידת הדורות באופן קבוע כפי שהיתה אמורה להיות…

זכינו לדיון קצר וחשוב מאד בנושא שלנו בין אביי לתלמידו רב פפא (ברכות כ א). הנה תרגום לעברית עם ביאור קצר:

אמר ליה רב פפא לאביי: למה לראשונים התרחשו ניסים ולנו לא?

ורב פפא מציע הסברים אפשריים.

שמא משום איכות הלימוד שלהם והיקפו? אז בימי רב יהודה היו לומדים אך ורק בסדר נזיקין, ואנו לומדים את כל סדרי המשנה! (כולל קודשים, טהרות ואפילו זרעים).

דוגמא לדבר: כאשר רב יהודה הגיע ללמוד מסכת עוקצין, האחרונה בסדר טהרות, היה אומר: יש כאן חקירות של רב ושמואל, שהרי הם היו שני רבותיו. ורב יהודה לא חש שהוא יכול להתמודד עם החקירות האלו.

מצד שני, כאשר היתה בצורת, והוכרזה תענית, די היה שרב יהודה יתחיל לחלוץ נעלים (בתענית הלכו בלי נעלים, כמו בתשעה באב היום) – ומייד ירד גשם.

אביי משיב: הראשונים, כמו רב יהודה, היו מוכנים לסכן את עצמם למען ההלכה.

מה למדנו מן המסורת הזו? ראשית, שרב יהודה היה צדיק גדול, וכאשר החל בהכנות לתענית מייד ירד גשם. ומצד שני, רמת הלימוד שלו היתה נמוכה יחסית לדורם של בני הדורות שאחר כך.

האם ניתן להסיק מכאן מסקנות כלליות לגבי יכולותיהם של אמוראים? סביר שלא. אבל זה בדיוק הענין. ראשית, יש לנו דוגמא נגדית לכלל של ירידת הדורות. שנית, אם עלינו להיזהר מהסקת מסקנות כלליות ממידגם קטן או יחידאי, נכון להיזהר שלא לעשות זאת גם לגבי הקביעה עצמה של ירידת הדורות. גם זו אמירה כללית שמתבססת על דברי שנים או שלושה אמוראים שלפחות אחד מהם רק מבטא את תחושת הקושי והתיסכול שלו מול שמועות מסויימות (ולא כנגד כולן).

ויש לנו גם תיעוד המראה שהאמוראים הצליחו להעמיק בנושא מורכב וקשה יותר מאשר התנאים! הדברים ידועים לבקיאים ולתלמידי החכמים וכן לכל מי שלומד את הדף היומי. אולם דומה שהקישור ומשמעותו לנושא שלנו, ירידת הדורות, לא נעשה עד עתה.

ראשית, יש לנו (תוספתא מקואות א טז, יט) מחלוקת בין רבי טרפון לרבי עקיבא, לגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר ולכן יש לדון על הטהרה של הכלים שהוטבלו בו בזמן המסופק. עסקנו במחלוקת הזו בעיונים קודמים (אבות ו ה: התורה נקנית בתלמוד – מדריך למתקדמים). אולם הדיון שם אינו מזכיר כלל נימוקים שיועלו בידי האמוראים בדיון על נושא דומה, אשה שפירסה נידה ואין לדעת מתי נטמאה. מובאות שם סברות שאינן נזכרות בדיון בין ר"ע לר"ט ונראה שהם לא חשבו עליהן!

לפי התיעוד הזה, נראה כי האמוראים שהעלו את הטענות האלו, ולא נזכרו בשמותיהם, העמיקו יותר מן התנאים שלפניהם.

נראה מכאן שהפיזור של חכמים יוצאי דופן בהיסטוריה אינו תלוי בירידת הדורות מבחינה אינטלקטואלית אלא בכישורים האישיים הנדירים שמתגלים בהשגחה פרטית פעם בכמה זמן.

ואם אנו מאמצים את ההשערה הזו, יתכן שגם רבי יוחנן, שאפשר לראות בו את אבי הרעיון של ירידת הדורות, גם הוא לא התכוון אלא לפיזור של חכמים נדירים שהיה מצוי יותר בעבר ופחות בדורו שלו.

נעתיק שוב את הדברים מן הגמרא שם, ויש שם שתי מימרות של רבי יוחנן (עירובין נג א).

הראשונה:

רבי אושעיא בריבי בדורו כרבי מאיר בדורו.

מה רבי מאיר בדורו – לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, אף רבי אושעיא – לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.

והשניה:

לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית.

ויש לאמירה זו שהעתקנו בקיצור המשך חשוב. רבי יוחנן עצמו (או שמא מפרשיו או תלמידיו) מספקים זיהוי:

ראשונים – רבי עקיבא, אחרונים – רבי אלעזר בן שמוע

איכא דאמרי (יש אומרים): ראשונים – רבי אלעזר בן שמוע, אחרונים – רבי אושעיא בריבי.

לפי הסמיכות בין שתי האמירות, ולפי הביאור של המימרה השניה, רבי יוחנן אמנם הזכיר את הפער הבין דורי בכשרון, אך כוונתו לא היתה לירידה כללית אלא לכך שפעם היו חכמים דגולים, מעטים, יחידים בדור, אבל היו. והיום, כלומר בזמנו, כבר לא.

ההסבר ליתרון של גדולי החכמים, שאין אחרים עומדים על סוף דעתם, יתבאר בפרק הבא.

לפני שנסיים את הפרק הזה יש לנו להוסיף ולדייק מן המקור הראשון שממנו יצאנו:

אביי ורב פפא דנים בהבדלי רמות בין הדור שלפניהם (או, ליתר דיוק, שני דורות אחורה) ואין הם נרתעים מלקחת את עצמם בתור דוגמא. מעל לכל, אין הם חוששים שהם נכשלים בביזוי של חכמים ושעליהם לקבל את המוסכמה שראשונים כמלאכים והם, לכל היותר, בני אדם או חמורים.

שורה אחרונה: הדוגמאות שלפנינו אינן מצדיקות את הפרשנות שיש ירידת הדורות, וכאמור אין זה ודאי שאפילו אלו שהעלו את הטענות על חולשת וירידת יכולת ההבנה התכוונו לכלל הגורף כפי שהוא נתפס היום, וכמובן, המציאות הפסיכולוגית, גם של עלית האינטליגנציה העולמית וגם של נוכחות מפוזרת של חכמים מוכשרים במיוחד בכל דור ודור – שרבי יוחנן עצמו מודה בה – מהווה סתירה לטענה של ירידת הדורות.

****

2. ידע מוקדם

היתרון הגדול והבלתי נמנע של בני הדורות המוקדמים הוא בכך שהם מכירים את החומר הרלוונטי ואנו, בכל דור שלאחר מכן – לא ולא.

זה בלתי נמנע בדורות שבהם טרם נכתבה התורה שבעל פה.

לדעת הגר"א היו אלפי משניות או יותר שהיו במסורת ונשכחו. גם אם זו הערכת יתר, ברור שיש מסורות שנשכחו ונעלמו. לאחר חורבן בית שני, ניסו רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו לאסוף את כל המסורות אבל עיון במסכת עדויות מראה שכפי שיש מסורות שהתגלו באופן כמעט מקרי – האופן שבו ההשגחה הפרטית פועלת מאז ועד היום – כך סביר וכך גם הוסכם שיש מסורות שנשכחו.

יותר מכך, המסורות שכן נאספו מובאות בקיצור מאד. לא תמיד ברור מה ה"היכי דמי" של כל אמירה ואמירה. והרי לפי השתנות ה"היכי דמי" כלומר הנסיבות משתנים הדינים, הכללים והסברות.

ועוד: קביעה הלכתית מבוססת על הנחות יסוד רבות, ורק מיעוטן מופיע באמירה עצמה.

ובכן, זה מקור הקושי הגדול מאד בלימוד מאז ועד היום. לא ברור ללומד על מה מדובר ומה הן הנחות היסוד שיש להעזר בהן. סביר מאד שזו הבעיה שרבי זירא ורבי חגי מתלוננים עליה. לא ירידת הדורות מבחינה אינטלקטואלית אלא הקושי לזהות בדיוק במה מדובר ומה הסברה.

זה ההסבר לדברי רבי חגי בשם רבי שמואל

הראשונים חרשו וזרעו ונכשו וכסחו ועדרו וקצרו ועמרו ודשו וזרו ובררו וטחנו ולשו ואפו, ואנו אין לנו פה לאכול

מה שהראשונים השאירו לנו, למשל רבי בעריכת המשנה, הוא אוסף של אמירות קצרות. החכמים עמלו קשה כדי להגיע למסקנות האלו, אבל כיון שכל מה שיש לנו הוא המסקנות הקצרות בלבד, אז איך אפשר להבין את ה"היכי דמי" ואת הסברה? הרי הם לא נכללו במסורת! אין לנו לגביהם ידע מוקדם.

ואכן, איך אנו לומדים מאז ועד היום? ובכן, לעתים אנו מצליחים למצוא מקור נוסף שמשלים את החסר. התוספתא לעתים משלימה את הדיון הקצר מדי של המשנה. ברייתא עשויה להשלים משנה, כפי שמצאנו בגמרא.

אולם יש עוד דרך. שיש בה תהליך אינטלקטואלי טבעי אבל יכול להיות בו גם רכיב ניסי של סייעתא דשמיא.

ככל שאדם מרבה ללמוד, כך הוא מכיר יותר את הרקע ואת הנחות היסוד ואת צורת החשיבה, ורבותינו מעידים על זה (רש"י עבודה זרה יט א)

ילמד אדם – מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו.

ואח"כ יהגה – יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ … לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה.

אכן כל הגמרא מלאה בדוגמאות של התהליך שמתאר רש"י: חכמים מעיינים במסורות, משווים ביניהן, ומחלצים סברות עומק.

אולם הם עצמם יודעים שמדובר בהשערות ואין שם וודאות.

אמר רבא: ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא . בעברית: אנחנו תלמידי החכמים מול המסורות כמו מי שדוחף אצבע לתוך שעווה. (היום אפשר לחשוב על פלסטלינה). קל מאד להכניס אצבע כלומר למצוא סברה והסבר, אבל אפשר בקלות גם להפוך את האצבע מצד לצד, כלומר להציע גם סברות הפוכות.

כמו חבריו של רבי מאיר, שלא ידעו לרדת לסוף דעתו (והוא לא הקל עליהם כיון שהיה מציג סברות הפוכות משכנעות כמבואר במקום אחר…), גם רבא, האמורא הגדול של הבבלי, מתלונן שאי אפשר להינצל ממילכוד הסברות המתהפכות בנקל.

יכולת לומר סברות ולהעלות השערות עמוקות – יש ויש. ידע מוקדם שיאפשר לקבל הכרעה ודאית – אין לנו.

זה היתרון של החכמים הקדמונים שהיתה להם מסורת.

אבל זו לא ירידת הדורות אלא שכחה ואבדן עקב הגלויות והנתק בין חכמים…

שורה אחרונה: היתרון הגדול של הדורות המוקדמים הוא הנגישות אל התכנים שהאמירות התלמודיות עוסקות בהם וההיכרות עם חומר הרקע, הנחות היסוד והמתודולוגיה.

איך מתגברים על הפער הזה? ובכן, זה פער שלא ניתן לסגירה. בדרך כלל הנתק בין בעל האמירה לבין הלומדים של דבריו מעמיד אותנו הלומדים במצב (אפיסטמולוגי) של ספק. אנו מעלים השערות מה הכוונה המקורית של הדברים, ויתכן שאנו צודקים, ויש לנו נימוקים טובים מה לקרב ומה לרחק, אבל מכלל השערה לא נוכל להשתחרר.

****

3. מתודולוגיה

חז"ל לא הכירו את המונח המודרני "מתודולוגיה" כלומר שיטה מסודרת של ניתוח ועיון (וגם אלו מושגים מודרניים למדי) אבל בוודאי שהיו להם מתודולוגיות.

יש מסורות שעוסקות בדיונים מתודולוגיים. יש כמה אופנים שבהם הפכו חכמים את הפרטים המופיעים בפסוקים לעקרונות וכללים. יש כאן כמה שיטות מרכזיות וכמה מחלוקות ידועות. לפי אחת המסורות, הלל הזקן היה הראשון שניסח מסורת על שיטות המדרש ההלכתי ובדור מאוחר יותר רבי ישמעאל הוסיף ופיתח את המתודולוגיה.

ויכוחים רבים בין חכמים, שחלקם מצויים בתלמודים וחלקם במדרשי הלכה מאוחרים שמשובץ בהם חומר קדום, מבוססים על מתודולוגיה של השוואה בין מקבילות, או, בלשונם, "לדמות מילתא למילתא" (דבר לדבר).

בדרך כלל אין עיסוק במתודולוגיה ושיעורים בתחום. היכולת והידע נרכשים מתוך הפעילות, בדומה למי שלומד שחיה לאחר שנזרק למים ולא מהוראות של מדריך לפני שהוא מגיע למים (לא ששחיה היא כמו תלמוד… אבל הרעיון ברור).

לכן, ככל שלומדים יותר סוגיות ומכירים יותר דוגמאות לסוגי העיון שלהם כך אנו משפרים את יכולתנו ליישם אותן מתודולוגיות שהשתמשו בהן רבותינו.

הפילוסופים יסבירו שיש הבדל בין לדעת איך להשתמש בכלי, אפילו בכלי מחשבתי, לבין לדעת להסביר את מהותו, וזה מה שקורה עם המתודולוגיות הלמדניות.

בעיקר בדורנו, בהשפעת כלי המחקר האקדמיים, אנו יותר ערים לכך שיש מתודולוגיות שצריכות להילמד ולהחקר. אבל, כאמור, אפשר להשתמש בכלי הניתוח של חכמים גם בלי ללמוד את דרך הלימוד שלהם באופן שיטתי ונפרד. וזה מה שקורה בדרך כלל בישיבות שלנו (אם כי יש ספרי כללים שנכתבו בידי חכמים בדורות האחרונים).

לימוד של מתודולוגיה הוא אכן קשה יותר מאשר לימוד של סוגיה, אך גם כאן אין ירידת דורות אלא מידרג בין בעלי היכולת למי שאינם כאלו.

****

4. יושרה ואהבת האמת

המונח המסורתי לרכיב השלישי הוא אהבת האמת.

בצירוף לשוני יותר מודרני: מסירות לאמת. או במילה אחת ממש מן הזמן האחרון: יושרה.

מה זה כולל? טוב ששאלתם.

פתיחות, כלומר נכונות לבחון כל דבר ולשמוע האמת ממי שאמרה.

ביקורתיות: היכולת והמוכנות לבדוק דעות ולא לקבלן בלא בדיקה.

זה נכון לא רק לגבי דברי אחרים אלא, ומעל לכל, גם לגבי עצמי. האם אני צודק, האם הטיעונים שלי תקפים, האם לא דילגתי על איזה פרט או התעלמתי מסתירה וכיו"ב.

וזה לא קל.

אחת הסכנות שאורבות לכל לומד היא להיתפס להסבר הראשון שעולה בדעתו בכל סוגיה ובכל אמירה.

זה מצוי בכל תחום ובלימוד התורה שבעל פה במיוחד. כאן גם קל יותר ליפול במלכודות או בטעויות מפני שהאמירות הן בדרך כלל קצרות וסתומות וסובלות מטבען הסברים חליפיים ופירושים סותרים.

כבר בימי חכמינו היו ערים לכך. ואפשר שלכך נתכוון מי שאמר (רב יהודה אמר רב, סנהדרין יז א):

אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה.

ביאור: השרץ הוא אחד הדברים המטמאים, ומעתה איך אפשר לתבוע מתלמיד חכם שידע לטהרו. הלא הוא מטמא?

כמה פירושים וכמה רעיונות נאמרו בשאלה זו והנה ביאור שמתאים למה שנאמר כאן. כאשר תלמיד עמל על פיתוח רעיון, סברה, מה שנקרא "מהלך", הוא בונה בנין תיאורטי. ואם הוא מצליח, הוא שמח בחלקו. הוא מרגיש שכבש והשיג חלק מן האמת של התורה.

וכפי שאומר רבא (ע"ז יט א):

בתחילה נקראת [התורה] על שמו של הקדוש ברוך הוא

ולבסוף נקראת על שמו –

שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה

רבא מלביש את הרעיון שחכם המשקיע בתורה חש שהיא שלו לדרוש בה, להפוך בה ולפרש אותה על ידי שינוי הלשון בין מה שנאמר "בתורת ה' "בתחילת הפסוק ובסופו רק "בתורתו". (כמובן, היעלמות איזכור שם ה' בסוף הפסוק היא השמטה קבועה של חלק הסומך בצירוף שנקרא סמיכות, אבל רבא מנצל זאת עבור הרעיון שלו).

האידיאל הוא שתלמיד חכם יחוש בעלות על התורה ורשות לחדש בה, אבל דווקא חידושים של אמת. אמנם, מבחינה אפיסטמולוגית, וכפי שהתבאר בפרק הקודם על העדר הידע החיוני, איך באמת יוכל התלמיד לדעת שכיוון לאמת?

יש לנו רגש כמו אסתטי שאנו חשים בשעה שמצאנו הסבר תיאורטי לפרטים בודדים. הרגש הזה יכול להצביע על הגעה לאמת אך הוא גם יכול להטעות.

מכאן הדרישה לטהר את השרץ. להשתמש ביכולות האינטלקטואליות שלנו לתקוף מה שבנינו קודם בעמל רב, מה שנראה מבוסס ואמיתי, חלק מן התורה.

לפי הביאור כאן, לאחר שהתלמיד מצליח לחדש סברה או הסבר, לאחר שסיים את מלאכת הבנין התיאורטי בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, עכשו עליו לאתגר את עצמו, לתקוף את התיאוריה ורק כך הוא יוכל באמת לבדוק שלא טעה.

האם יש הבדלי רמה בין היושרה של חכמינו לבין זו של הדורות הבאים?

זו שאלה שכנראה אי אפשר לענות עליה. כדי לענות צריך להכיר היכרות קרובה כל חכם וחכם, לא רק את מה שהוא אומר וכותב אלא את מה שהוא חושב, את הדיון הפנימי שלו בינו לבין עצמו לגבי מה שהוא חושב, את הנכונות שלו לאתגר את עצמו ולבדוק את דבריו. ומי שבודק את עצמו היטב היטב, ונזהר לא להשמיע השערה לפני שיבדוק שוב ושוב, איך אפשר לדעת מה השקיע וכמה השקיע וכמה חזרות היו לו?

שוב, יש לנו כמה חכמים מן הדגולים ביותר שעליהם אנו יודעים כמה היו מוכנים לחשוד בעצמם ולתקן את הסברות שלהם גם לאחר שכבר אמרו אותן או פירסמו אותם.

רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה שלנו, כשהוא בורר את ההלכות ואת השמועות שצריכות להיזכר מבין אלו שיושמטו. אך לאחר שסיים את העריכה, חזר ולמד את הכל מחדש. ובחזרה זו הוא תיקן ושינה. (משנה ב"מ ד א, והגמרא שם לגבי גרסה קמא ובתרא של רבי).

רבי יוחנן זקוק לריש לקיש כדי שיחלוק עליו ויאלץ אותו לבדוק את דבריו. ופעם אחת, כאשר טעה בפסק הלכה, וריש לקיש הציל אותו מן הטעות, הוא מודה לו וקורא לו "שכנגדי חלוק עלי" (כתובות נד ב).

רבא שומע קושיה על דבריו, נוכח לדעת שטעה, קורא לכל תלמידיו ומודיע: דברים שאמרתי טעות הם בידי (נדה סח א, ב"ב קנז א, עירובין קד א, זבחים צד ב). וכן נהגו רב נחמן, חתנו של ראש הגולה וראש ישיבה ודיין (עירובין טז ב), וכן נוהג רב אושעיא (חולין נו א). האחרון חוזר בו לאחר שהגיע לישיבה אחרת בבבל ושמע שם על הטעות שטעה.

הרמב"ם תיקן שוב ושוב את פירושו למשנה, מחק את מה שחשב לטעות וכתב פירושים חדשים.

והנה רב שנהג כך אבל שמו לא נודע לנו.

רב אחד שהיה גדול הדור בצרפת שהיה מתחלה מחזר אחר אסור חזר בו בלשון דברים שאמרתי לפניכם טעות הוא בידי. (תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימנים כ"ז – ל' בתוך קובץ שיטות קמאי גיטין פא ב).

אפשר לחוש את ההתפעלות של בעל השמועה אודות הרב שטרח לכתוב את המעשה. כך ראוי לנהוג!

בדור הקודם סיפרו על הרב שך שהגיע למסור שיעור, והציג את הסוגיה ואת הסברה שלו, ודרכו היתה לתת לשומעים להרהר בדברים ולהתווכח עליהם, ורק לאחר זמן, שחשבו ובדקו, רק אז להמשיך.

באותה הפעם אחד הבחורים החדשים בישיבה פלט הערה בקול חלש, בחוסר בטחון, והרב שך שמע אותו וביקש ממנו לחזור.

לאחר ששמע את דבריו, קם הרב שך ואמר: היום אין שיעור. טעיתי!

ויש שאמרו שזה היה השיעור הכי חשוב שלו…

האם יש לנו כאן ירידת הדורות או שמא, כמו בכשרון, יש טיפוסים שונים והם פזורים במקומות ודורות שונים?

****

5. יראת שמים ומידות טובות

האם יש הבדל בין הדורות ביראת השמים של הלומדים? הרי כולם – כולנו – מחויבים לשמוע בקול א-לוהים, אז האם יש תלמידי חכמים שאינם כאלו?

מצאנו שרבה בר רב הונא מזהיר מפני מי שהוא אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים (שבת לא א). האם הוא מתכוון גם לתלמידי חכמים?

ואיך בכלל ניתן להעריך את יראת השמים של כל אדם באופן פרטי ושל כל דור ודור?

ומה עם מידות אחרות? למשל, איך מודדים ענווה? ואיך נזהרים ממי שיש לו ענווה מדומה?

יכול הטוען לטעון שכאן יש ירידת הדורות, ואכן, העולם מסביבנו הולך ויורד מבחינה מוסרית. האם זה נכון גם לגבי תלמידי חכמים, שאמורים להיות מוגנים מהשפעות כאלו?

כיון שמדובר בתכונות פנימיות, באמת קשה מאד לענות על השאלות האלו.

כאן מופיעה שאלה חשובה. באיזו מידה משפיעות יראת שמים ומידות טובות על היכולת להגיע לאמת ההלכתית? אין כוונתנו למי שמשקר ומרמה, כגון מי שדן דיני שקר, וגם לא למי שמרמה את עצמו – זה נידון בפרק הקודם – אלא למידה שבה מידות רעות משפיעות על האדם, מפריעות לו להבין ולחשוב, או מטות את החשיבה שלו.

ומה יאמר כל לומד לעצמו? אם הוא יודע שהוא משתדל לכוון לאמת, אבל גם מודע לכך שיש לו כשלונות בהתנהגותו, האם עליו לשלול מעצמו את התקוה ללמוד ולהבין לאמיתה של תורה?

עדיין דומה שאין זיקה ברורה בין יראת שמים ומידות טובות לבין היכולת ללמוד היטב ולפסוק הלכות. יש רבנים מפורסמים במידת החסד אך הם לא התפרסמו בידיעותיהם בהלכה ולא כתבו ספרי הלכה.

לפיכך, ניתן לטעון כי בתחום המידות הטובות והמוסר יש אכן ירידת הדורות (לפחות בעולם מסביב) ועדיין צריך לברר באיזו מידה, ואם בכלל, תכונות אופי והתנהגות ישפיעו לטובה או לרעה על היכולת ללמוד ולהבין.

****

6. סייעתא דשמיא

כבר בגמרא אמרו שיש תלמידי חכמים שיש להם סייעתא דשמיא, וזה ניכר בכך שאותו תלמיד חכם זוכה לכוון לדעה של חכם מדור קודם שיש לגביה קונצנזוס.

אולם מאותה גמרא משמע שסייעתא דשמיא כזו אינה מובטחת לכל אחד ואחד. להפך, זו תופעה נדירה.

מצאנו גם דוגמא שונה של סייעתא דשמיא: אמורא פוסק הלכה או קובע תשלום בדיני ממונות, כאשר הפרשנות שלו להלכה מוטעית! אך בסוף מתברר שבסייעתא דשמיא הפסק היה נכון למרות שהנימוקים לא, כי הנסיבות היו שונות מכפי שנאמר לו קודם לכן.

אבל דווקא הסייעתא דשמיא הזו אומרת שאותם אמוראים טעו בהלכה אבל איכשהו מה שיצא הוא הפסק הנכון מן הטעמים הלא נכונים? סייעתא דשמיא כזו אינה ערובה להלכה או לפרשנות שראוי לסמוך עליה וללמוד ממנה.

נזכיר כי בדורות האחרונים יש שטענו כי גדולי תורה נהנים מסייעתא דשמיא שמאפשרת להם לכתוב דברים נכונים אפילו בלי לדעת מדוע ואיך. אבל הנושא הזה כבר לא קשור לנושא שלנו של ירידת הדורות.

****

ירידת הדורות או אפולוגטיקה?

המונח הלועזי הזה מציין תופעה של התמודדות עם מצב חולשה אינטלקטואלי ועם קושיות שאין עליהן תשובה באמצעות התחמקות והמצאת טענות. לא למען בירור האמת אלא כדי לשמור על מה שנחשב למסורת.

לאפולוגטיקה יש שם רע, ובצדק. מי שעוסק באפולוגטיקה אינו מחוייב לאמת.

בדורות האחרונים, לאחר האתגרים של ההשכלה, ולנוכח הפחד מֵהִתְחַלְּנוּת, הרעיון של ירידת הדורות היה שימושי מאד כדי לדחות כל ביקורת, מוצדקת או בלתי מוצדקת, על התורה, על הלמדנות, על ההלכה.

דוגמא מופתית של פרשנות אפולוגטית מופיעה בכתבי הרב אהרן קוטלר (1892-1964), ראש ישיבה במזרח אירופה ואחר כך באמריקה (משנת רבי אהרן, מאמרים ושיחות מוסר, חלק ג עמ' קע"ג, והפסקה מועתקת ב"כבוד חכמים" של הרב מיכאל דוד בוש, קרית ספר תשס"ו).

… התורה האלוקית היא רחבה מארץ מידה ועמוקה מני ים. ואם אדם ניגש לתורה בכלי שכלו המצומצמים ומעריכה לפי מדת השגתו האפסית, הרי זה כאילו מוריד את התורה למדרגת שכלו והשגתו ואין לך הוצאה לחולין ומעילה בקודש גדולה מזו.

האדם צריך לדעת שכשם שש גבול לכל החושים, כגון שאין אדם יכול לראות מעבר למרחק מסויים, כמו כן יש גבול וקצבה לשכל האדם, ולכן אין אדם יכול להעריך תורה לפי השגתו הוא, אלא עליו לקבל את ביאורי חז"ל לכל מילה ואות שבתורה. כי לשון התורה אינה הלשון הרגילה שאנו משתמשים בה ואיננה לפי מושגינו אנו, וכדי להבינה צריך השגה כבירה ולימוד התורה לשמה בקדושה ובטהרה וקבלה נאמנה איש מפי איש, ולכן רק ע"י שלשלת הקבלה של חז"ל, שידעו להסביר ולדרוש כל אות ותג שבתורה, יכולים אנו להבין משהו לפי מדת השגתנו בדברי התורה הקדושה.

דברים אלו, יוסיף הרב קוטלר בעקבות פרשנותו לרמב"ם,

נוגעים לכל ענין שבתורה, הלכה ואגדה, דין וסיפור, כולם אין אדם יכול להעריכם לפי שכלו.

הרב קוטלר מעצים את התורה, שבכתב ושבעל פה, כולל דברי חז"ל עצמם כמו דינים וסיפורים, פסקי הלכה של חכמים ואגדות שסיפרו – עד שהיא בלתי ניתנת להבנה כלל בשכל אנושי.

אם כן, מה היה הטעם במתן תורה ומי כן יכול להסביר מה כתוב בה? ובכן, חכמינו, ורק מפני שהם עמדו ברשימת תְּנָאִים מהסוג שנזכרה לעיל: יכולת אינטלקטואלית שנקראת אצלו "השגה כבירה" וכן לימוד "לשמה בקדושה וטהרה" וכן "קבלה נאמנה איש מפי איש" עד לשלשלת הקבלה של חז"ל.

יש כאן יותר מאשר טענה לירידת הדורות. יש כאן האדרה של הדורות הראשונים שרק הם היו בעלי היכולת להבין את התורה הא-לוהית.

הדברים מלאים יראת שמים ומאדירים את חכמינו. אבל הם עומדים בסתירה למציאות.

ראשית, חכמינו, גם התנאים והאמוראים, לא נראים במקורות כפי שהרב קוטלר מתאר אותם. הם חכמים מאד, יראי שמים, אבל הם עוסקים בפרשנות. והם עצמם מודים בכך.

שנית, התורה עצמה אינה כה מסתורית וכה קשה להבנה כפי שטוען הרב קוטלר. רוב הפסוקים ורוב הנושאים מובנים היטב. ואילו הדרשות ההלכתיות שנראות קשות וסתומות למי שאינו מכיר את דרך התלמוד הן לא תמיד ברורות וקלות אבל בהחלט ניתן לעיין בהן ולהבין אותן. וכאשר מכירים את הדרך, יכול כל תלמיד ליישם את הכללים בעצמו (תרגיל מעניין יהיה לנסות ליישם את שתי השיטות הפרשניות "כלל פרט וכלל" ו"ריבוי מיעוט וריבוי" על פסוקים שיש בהם רשימות של פרטי מצוה ולראות אם מצליחים להגיע למסקנות דומות לשל התנאים והאמוראים. הנסיון מלמד: זה אפשרי!).

יש כמובן דוגמאות של הבנה עמוקה נדירה אצל חכמינו (עירובין כד א, חידושו של ר' יוחנן שהפתיע את רבו וזיכה אותו בשבח "זה מלאך ולא אדם") אבל בדרך כלל דבריהם מובנים וברורים ואפילו מתבקשים מעצמם.

לפיכך, אם בודקים את דברי הרב קוטלר מול ההיסטוריה של הלמדנות והעדויות של המקורות אנו נאלצים לשאול: פה קדוש יאמר דבר כזה?

ניתן רק לשער כי הרב קוטלר נתקל בתלמידים שבאו מבתים שלא כיבדו את התורה, ולכן ביקש להשריש קודם כל בדעתם את הכבוד הראוי לתורה ולחכמי התורה. אבל גם אם זו היתה מטרתו, האופן שבו הציג את הדברים עדיין מעורר תמיהה ויש לחשוש שבמקום לקרב וליצור הערכה הוא יוצר ספקנות וריחוק.

ואין הדברים אמורים רק כלפי הרב קוטלר אלא כלפי כל אלו שכותבים ומתבטאים מתוך גישה דומה לשלו, שכאמור עומדת בסתירה למקורות ולמציאות.

****

עצמאות וזהירות

אולי זה מפתיע, אבל יש חכמים ורבנים שלא דגלו ברעיון של ירידת הדורות, ובוודאי שלא הניחו לרעיון הזה להפריע ללימוד התורה.

מבין המקורות הרבים, אסתפק באחד, וגם ממנו אעתיק בדילוגים קלים. רבי חיים מוולוז'ין בפירושו למשנתנו במסכת אבות (רוח חיים, א ד).

אסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד….

הוי מתאבק… התאבקות מלחמה כי מלחמת מצוה היא.

רבותינו הקדושים אשר בארץ… המחברים המפורסמים וספריהם איתנו. ע"י הספרים בתינו הוא בית ועד לחכמים.

הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם

ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת.

אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה..באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו.

וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו

ולכן מתאבק בעפר רגליהם – בענווה והכנעה.

רבי חיים, מייסד ישיבת וולוז'ין ותלמיד הגר"א, אינו מכיר כאן בירידת הדורות ובפגיעה ביכולת הלימוד והחשיבה.

והוא מציג אותה עמדה שחכמינו קיימו אותה בכל דור מחדש:

לא לפחד לחשוב וגם לשאול – אך לזכור שקודמינו היו חכמים גדולים, ולשמור על פתיחות ולעסוק בביקורת עצמית, כי גם לאחר מאמץ אינטלקטואלי יתכן שטרם הבנו היטב ובמיוחד כאשר יש לנו תמיהה על מסורות ופרשנויות שנראות לנו מוקשות.

זה המובן הדרשני של "להתאבק": שילוב של המאמץ להבין והתמודדות אינטלקטואלית – מלחמת התורה – עם ענווה.

יותר מזה לא צריך ובפחות מזה אין די.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *