ויצא ע״ט: לא מפסיקים באמצע

הבה נלווה את יעקב בבואו אל חרן[1]. כדרכנו, נשים לב לכל פרט, למה שנכתב ולמה שלא. נגלה דברים מעניינים על אבי עמנו, והחשוב ביותר – גם על עצמנו.

*   *   *

הדוד הטוב

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ

איזה דוד טוב! חיבוק, נישוק (כמקובל אז ושם), ובעיקר – אירוח, מקום ללון ומקום לאכול.

וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

מה בדיוק סיפר יעקב לדודו? הוא בוודאי הציג את עצמו כבן אחותו רבקה. אבל מה הוסיף ואמר לו?

האם גילה לו שהוא מגיע כדי לשאת את בתו של הדוד לאשה? האם אמר לו שהוא קיבל מאבא יצחק, גיסו של לבן, את ברכת אברהם כדי לחזור ולגור בארץ כנען[2]? לפי הפתעתו של לבן בהמשך, כאשר גילה כי יעקב רוצה לעזוב את חרן ולחזור לארץ מולדתו, נראה שלבן לא ידע על כך – או שהאמין שיעקב יוותר על הרעיון הזה.

לבן מקבל אותו בחום.

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים

*   *   *

עובדים קשה

היום ביקור אצל הדוד פירושו ימים של טיולים ובילויים. אבל בעולם של אז, אפילו לחם לאכול ובגד ללבוש לא היו מובנים מעצמם.

גם יעקב לא חשב לנצל את דודו ולהנות משלו חינם. הוא החל לעבוד למן היום הראשון. זה לא כתוב במפורש. זה נלמד מתגובתו של לבן, באיחור של חודש.

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?

הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ…

נוסף למזון ולינה, היתה ליעקב בקשה אחת.

… וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל

אז זו תהיה המשכורת שלו.

אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה

זה לא היה קל. ראו מה עשה יעקב באותה תקופה, כפי שהוא מספר בהמשך[3]:

בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי

אחריות מלאה לנזקים

טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה (אשלמנה) מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה

בלי לקחת לעצמו כלום

… אֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי

לבן רק הרויח

מְעַט אֲשֶׁר הָיָה … וַיִּפְרֹץ לָרֹב

ולבן ידע שזה יקרה. הוא ממהר להסכים, בלי להתמקח. (והיתה לו תוכנית משלו, לתת את לאה הבכירה במקום רחל, אבל זה כבר נושא אחר):

טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר

שְׁבָה עִמָּדִי

*   *   *

לתכנן קדימה

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ

שבע שנים הם ימים אחדים? לא. אבל בעיני יעקב זה היה מחיר זול, ואפילו היה מוכן ליותר.

וכאן הלקח שיש ללמוד. רעיון שמנוגד לגישה של סיפוק מיידי בזמננו.

עבור מטרה מספיק חשובה, צריך להשקיע. האם אנו מוכנים לשלם שבע שנים של עבודה קשה, ביום ובלילה, הרחק מהבית, כאשר רק החלום על ההישג מחזיק אותנו?

לוקח שבע שנים ללמוד רפואה. לוקח שבע שנים לסיים את הש"ס במסגרת הדף היומי…

כל אדם ששואף ומתכנן כבר עשה את הצעד הגדול הראשון.

ואז נשאר להמשיך לעבוד קשה, לחלום על המטרה, ולא להתייאש.

יעקב עבד שבע שנים עבור רחל (ונאלץ להתחייב לעוד שבע שנים בגלל הרמאות של הדוד ה"טוב"). אנו, כאן, עם ישראל – ההישג שלו.

זה שיעור עבור כולנו. גם אנו יכולים לחולל הרבה: בוחרים מטרה גדולה, מתכננים את הסדר, עובדים קשה – ורואים פירות.

ולא מפסיקים באמצע.

[1] בראשית, פרשת ויצא, פרק כט.

[2] בראשית, תולדות, פרק כח.

[3] שם ל ל, לא יט-כ, לט-מ.