ויקרא עז

לאלקים אכפת ממני!

אחד המשפטים המפורסמים בעולם היום הוא "אין ייאוש בעולם כלל". תמיד יש תקוה, כי יש מלך לבריאה שאכפת לו מאיתנו. כפי שיתברר לקמן, הכלל הזה עתיק מאד ועומד ביסוד פרשת השבוע שלנו.

אנו מתחילים את ספר "ויקרא" – שרובו קרבנות. מהו קרבן? מתנה שהאדם נותן לה' משלו: בהמה או עוף או אפילו מנחה של בצק, שיישרפו על גבי המזבח.

מתבקש לשאול: מדוע בכלל יש מקום לקרבן? הלא ה' אינו זקוק לקרבנות וגם האדם, אם הוא רוצה למצוא חן בעיני ה', מוטב לו למצוא דרכים אחרות: תפילה ובקשה, מעשים טובים…

כאן אנו למדים פרק בתורת הפסיכולוגיה האנושית כפי שהיא משתקפת בדיני התורה.

נכון הוא שהבאת קרבן נראית דרך רחוקה וזרה בעינינו היום כדי לעבוד את אלוקים. אבל אנו חיים בעידן המודרני, לאחר אלפי שנים של חינוך תורני!

ואם נבחן את המתרחש בתוך הלב, נראה כי מתחת לתפיסה המודרנית מסתתר משהו יותר פרימיטיבי. גם היום, מטבעו של האדם שהוא חש שעליו לתת ולשלם מחיר, להתאמץ ולהפסיד משהו כדי למצוא חן בעיני הא-לוהים. שום דבר טוב לא בחינם, האם לא כך רגילים אנו לחשוב – ולהרגיש?

אנו מוצאים את הצורך הזה מוקדם מאד, כבר אצל בני האדם הראשונים בעולם, בני אדם הראשון, הבל וקין.

וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַידֹוָד:

(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְדֹוָד אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:

(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

(פרשת בראשית, פרק ד)

הבל וקין מביאים שניהם משלהם מתנה-מנחה לא-לוהים. הבל זכה שקרבנו היה לרצון. אין אנו יודעים איך הגיב על כך, אבל ניתן לשער זאת ממה שמסופר לנו איך הגיב קין כאשר ה' לא פנה (שעה) אל מנחתו. חרה לו מאד. את סוף הסיפור העגום אנו כבר יודעים…

לאחר המבול, המעשה הראשון של נח, כדי להודות על ההצלה שלו ושל בני ביתו, הוא להביא קרבן.

(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַידֹוָד וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: (פרשת נח, פרק ח)

בכל מקום בעולם העתיק נהגו להביא קרבנות, (וכן נוהגים לעשות עד היום בהודו). אבל שם -הקרבנות נועדו להאכיל את האלילים. יותר מכך, לפי מיתוס רווח, האלילים בראו את בני האדם כדי שישרתו אותם ויאכילו אותם. כאשר אדם רצה למצוא חן באופן מיוחד בעיני אלוהיו, היה מקריב לו קרבן אדם, כפי שנהגו האצטקים בדרום אמריקה.

לא כן בעולם התורה. כאן יודעים כי א-לוהים אינו זקוק למאומה, כי הוא בורא הכל ויוצר הכל. אבל התחושה האנושית כל כך, שאני רוצה לתת לו, עדיין קיימת ומפעמת, ותובעת לעצמה ביטוי. למרות שהכל יודעים שאין ה' זקוק לנו ולקרבנותינו. וכי אפשר לתת משהו למי שברא הכל והכל שלו?

בספר דברים נלמד בהמשך השנה:

 (יד) הֵן לַידֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: (דברים, פרשת עקב, פרק י)

כאשר יבנה שלמה את בית המקדש הוא ישא את תפילתו בחנוכת הבית ויאמר:

(כז) כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי: (מלכים א פרק ח)

וכפי שיאמר אחריו הנביא ישעיהו:

(טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: (ישעיהו פרק מ)

כל הבהמות אינן מספיקות כדי למלא מזבח ענק הראוי לכבוד ה' וכל עצי היערות אינם מספיקים כדי להעלות את הקרבנות באש. אם נתרגם את המטאפורות של ישעיהו למונחים יותר מודרניים, נאמר כך: אילו היינו צריכים באמת להביא לפי ערכו של הבורא (ולא לפי צרכיו, חלילה לנו מן הטעות!), כל העולם כולו אין בו די!

ובכל זאת, האדם זקוק לתחושה שהוא מקריב. ולו מעט, אבל משלו.הקרבן מסייע לאדם להרגיש שיש לו קשר עם א-לוהים.

יש מי שמוסיף הסבר. לא רק צורך אנושי יש כאן, אלא חינוך מונע. אילו היתה התורה בימים ההם מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, היו מתייאשים מעצמם. יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נשפר את דרכינו?[1]

אדם זקוק להביא קרבן כדי לחוש שה' מתעניין בו, מקשיב לו, שומר עליו. לכן ה' נתן לעם ישראל את מצוות הקרבנות. ולא רק קרבנות ציבור אלא גם קרבנות פרטיים.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַידֹוָד …

אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד:

… וְנִרְצָה לוֹ: (פרשת ויקרא, פרק א פסוקים ב-ד)

אין מילים יפות מאלו באזני מי שבא להקריב קרבן.

[1] שד"ל, פירוש התורה, ויקרא א ב.