לא בשמים היא והפלורליזם של רב | עצירה למחשבה על פרשת נִצָּבִים תשפ״ה

לא בשמים היא – משלוש מילים אלו למדו חכמינו כי התורה ניתנה לחכמים כדי שיוכלו לענות מתוכה על שאלות חדשות, שהן בלתי נמנעות, ואסור לו ללומד לזלזל בעצמו אלא לדעת שביכולתו להבין ולהכריע.

האמורא רב מחדש אפילו יותר מזה: יתכן שלאותה שאלה יינתנו שתי תשובות סותרות, וזה עדיין לגיטימי!

ודרך אגב, האם מותר לאכול תורמוס שבישל גוי?

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

לא בשמים היא…

לפי פשוטו של מקרא וההקשר^[1], זה ביטוי ציורי שאומר כי התורה אינה מעבר ליכולתנו, ואנו מסוגלים לקיים אותה ולהבין אותה. הַמִּצְוָה הַזֹּאת לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם.

אבל חכמינו מקשרים זאת למה שלמדנו לעיל. ניזכר:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט – אם תהיה שאלה בהלכה ולא תדע את התשובה.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ – לֵךְ לחכמים.

כפי שכותב רבי יוסף אלבו^[2], זה בלתי נמנע שיהיו שאלות חדשות. בלשונו: הפרטים המתחדשים תמיד הם רבים מאד משיכללם ספר.

ואיך יֵדְעוּ החכמים את התשובה? רבי אלבו עונה: נִתְּנוּ למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים.

ומדרש מאוחר^[3] מזהיר: לא תעשינה בעינך כמי שהן בשמים, ותאמר, מי יוכל לעלות אחריה ולהורידה!

לכן: לא בשמים היא.

ועדיין, האם התורה כפי שהיא מספקת מענה חד משמעי לכל שאלה, או שייתכנו מספר תשובות? ובכן, זה מה שמתאר התלמוד הירושלמי.

****

התורמוס – שתי גישות

נפתח במבוא קצר על הצמח והפרי שעוררו את השאלה.

התורמוס^[4] הוא צמח מסדרת הקטניות. בתקופה העתיקה היה זה מזון חשוב, במיוחד אצל בני העם. מכאן שאין הוא עולה על שולחן מלכים. הזרעים נאכלים אך טעמם מר ולכן יש לשלקם פעמים רבות, ולפי המדרש שבע.

כידוע, חכמינו אסרו על מאכלים שבישל הגוי, כחלק מן ההרחקות מעובדי עבודה זרה, רעיון שמקורו בתורה עצמה. האם תורמוסין של גוי, שהכין בשליקה או בישול, אסורים או מותרים?

בשאלה זו נחלקו^[5] רבותינו. רב^[6] בבבל ורבי יוחנן בארץ ישראל אסרו. גניבה (אמורא שזה שמו) מתיר וכן סבור רבי מנא בר תנחום, אשר ביקר בצור ושם התיר ליהודים לאכול מתורמוסיהם של הגויים.

ואנו מגיעים לנושא שלנו. איך הגיבו שני גדולי הדור, רב ורבי יוחנן על ההוראה החולקת, המקילה?

רב אמר: אני זקן והוא זקן – שנינו חכמים.

אני עלת על ליבי לאסור, והוא עלת על דעתו להתיר – ורב אינו מבאר את הצדדים והנימוקים!

הרב מאיר אריק בפירושו "טל תורה" מציע הסבר מופלא. הם חולקים מפני שיש ביניהם הבדלי אישיות ולכן גישה. האחד נוטה להחמיר, השני נוטה להקל. אין הסבר נוסף!

ועם זאת, למרות הפערים ביניהם, רב מכיר בזכותו וסמכותו של גניבה לחלוק ולהתיר. הוא אינו מנסה להתווכח עם גניבה ולהוכיח שהוא הצודק ועמיתו טועה. הוא מקבל את הפסק למרות שהוא מקל, למרות שאם יהיו שתי דעות בבבל זה עלול לגרום מחלוקת וזלזול בחכמים ובתורה.

שתי דעות – זה לגיטימי.

אך כאשר רבי חייא בר אבא מספר לר' יוחנן על ההיתר, ר' יוחנן שואל אם העניש אותו. ר' חייא מתפלא: אדם גדול הוא, והוא יודע למתק את הים הגדול.

הדימוי עמום אבל כוונתו ברורה. יתכן שהים הגדול הוא כינוי לתורה, שהרי גם רבי אליעזר הגדול השתמש בדימוי הזה^[7]. לְמַתֵּק פירושו לתקן את המר, כלומר להתיר את האיסור, וכל שכן את מה שמוטל בספק.

ר' יוחנן אינו מתרשם מדברי תלמידו והוא תוקף אישית את רבי מנא בן תנחום.

לאו, בני – ר' יוחנן פונה בעדינות רבה לתלמידו

חשבון מים הוא יודע, ובשעה שהמים מקלסין את בוראן הן מתמתקין – הדימוי, שוב, עמום אבל הכוונה נראית ברורה: הוא לא באמת מבין מספיק בלימוד, אלא רק יודע לתפוס את הרגע שבו יתקבלו דבריו.

בהמשך הסוגיה מתבאר כי בני הדור הבא דווקא מצדדים ברבי מנא בר תנחום. הם אומרים כי למרות שר' יוחנן ביקש לגנותו, בפועל יצא שהוא משבח אותו וחכמתו ניכרת!

ואכן, למרות שרבי מנא בר תנחום אינו חשוב ומפורסם כמו ר' יוחנן, הוא עדיין נזכר ארבע עשרה פעמים בירושלמי ויש לו תלמידים המביאים הלכות בשמו^[8] – סימן להתקבלותו.

****

פלורליזם בלתי נמנע

ומה ההלכה? נידון התורמוס לא זכה כמעט לעלות על שולחן פוסקי ההלכה. הצלחתי למצוא רק את המהרלב"ח שהתירו^[9] (והועתק בש"ך).

אבל מה שחשוב עבורנו וקשור לפרשתנו הוא הכלל הבא שלמדנו מרב: כיון שניתנה תורה לחכמים, יתכן שתופיע שאלה חדשה ויהיו לגביה שתי דעות חולקות, וזה בהחלט בסדר!

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

[1] דברים (נצבים) ל יא-יד; דברים (שופטים) יז, ח-ט.

[2] העיקרים מאמר ג כג

[3] משנת רבי אליעזר פרשה יג עמוד 248

[4] לסימניו ומשפחתו – פליקס, מראות המשנה, בערכו עמ' 154 וגם 110.

[5] ירושלמי ע"ז פרק ב הלכה ח עמ' טז.

[6] ראו עלי תמר שמוכיח שיש לגרוס רב.

[7] סנהדרין סח א.

[8] מעשר שני ד ב, עירובין ו ג.

[9] שו"ת המהרלב"ח קל"ח, ש"ך יו"ד קה סק"ב.