אחריותו החברתית של החכם | עצירה למחשבה על פרשת ראה תשפ"ד

ההבטחה הא-לוהית עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַידֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ מופיעה חמש פעמים בספר דברים, ואצלנו למדו מכאן חכמינו שתי חובות. להתרחק מן העבירה – ולכבד את מנהגי המקום, גם אם הציבור טועה.

איך התייחסו חכמינו לקהילות שטעו בהלכה? מה לומדים מזה לזמננו, שבו אנו מעריכים הכרעה אישית ונאמנות לערכים?

הרב נחום רבינוביץ ינחה אותנו כיצד להתמודד מול "המפורסמות", שלפעמים מעיקות ומיותרות.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

חמש פעמים[1] מופיע הביטוי עַם קָדוֹשׁ בתורה, ורק בספר דברים. הוא בא לציין את מעלתנו, להיבחר ולבחור להיות ראויים.

בפרשתנו הביטוי מופיע בין איסור אכילת נְבֵלָה, שהיא בהמה וחיה שלא נשחטו אלא מתו מאליהן, לבין לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (מהאיסור הזה, המופיע בשלושה פסוקים שונים, למדו חכמינו על איסור בשר בחלב, בבישול, באכילה, בהנאה).

מדוע באמצע הפסוק נאמר כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַידֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ? מה זה בא ללמד?

רבותינו במדרש ההלכה[2] דייקו מכאן שתי תוספות.

בניסוחו של רש"י:

כי עם קדוש אתה לה' – קדש את עצמך במותר לך.

דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם.

****

גדר ופרישות

הדיוק הראשון הוא כלל גדול בעבודה עצמית. התורה קובעת את האסור ואת המותר, אבל ראוי לו לאדם ליצור לעצמו סייגים.

אמרו רבותינו: קדושים תהיו – פרושים תהיו.

ואמנם המלצה זו נתונה במחלוקת, וכמו שמציין בעל "צידה לדרך", המשתף אותנו בהתלבטותו:

כל ימי הייתי קוהה (מצטער) על זה המאמר

שהרי אמרו: לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?

נמצא מדבריו, שקיצרנו בהרבה, שיש כאן שני כיוונים.

מצד אחד:  נדרים סייג לפרישות. כלומר, אדם נודר לאסור דבר המותר כדי להתרחק מן העבירה.

ומצד שני, כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו – נקרא הדיוט.

והמחבר, רבי יששכר בער איילנבורג, משתף אותנו בכאבו של תלמיד חכם שמתקשה בדבר תורה:

ולא היה בידי ליישב…

אבל יש לו אפילו שני הסברים אפשריים, מן המקורות:

קדש עצמך במותר לך –  שלא ילך אחר מותרות. בעברית שלנו: לא להניח לחיים לחלוף מתוך אכילה ושתיה ורדיפת תענוגות כי יש בחיים הרבה יותר מזה למבינים. וזו החלטה פרטית.

אמרו חכמים: עשו משמרת למשמרתי. התורה היא גדר בינינו לבין כשלונות ומעשים רעים, אבל אם מתקרבים יותר מדי לגדר, אפשר ליפול. לכן תיקנו חכמינו איסורים והרחקות מן העבירה.

לכן לא יקרא אדם לאור הנר בשבת, שמא יסדר את הפתילה כדי לשפר את התאורה[3].

****

המפורסמות

החלק השני אומר: במקום שאוסרים, אל תהיה חריג ואל תעשה הפוך.

ולמדנו במשנה: הגעת לקהילה שנוהגת איסור – אל תגרום למחלוקת[4]. עשה מה שמותר, אבל לא בפרהסיה.

כאשר הגיע רבה בר בר חנה לבבל[5], אכל חלק של בהמה כמנהג ארץ ישראל. הפתיעו אותו תלמידי חכמים שבאו לבקרו – והלכו לשאול את רבם כיצד נהג היתר. אמר להם שבתור תלמידי חכמים עליהם להבין שיש לו שיטה הלכתית שונה.

אבל לפעמים תלמיד חכם כן ילמד את הציבור שהם מחמירים בטעות.

רבי יהודה הנשיא לימד את בני בית שאן שאין שביעית נוהגת במקומם, רב אשי הורה ללמד את בני חוזאי שאין האורז חייב בחלה, שמא יפרישו מן הפטור, מן האורז, על הלחם, ויאכלו לחם אסור.

אבל אם בני המקום הם בורים, שיתעקשו ויזלזלו, ויבואו לפרוץ גדר, אז יש לבדוק מה יועיל ומה יזיק.

והיום?

בחברה המודרנית אנו מעריכים אינדיבידואליזם, חשיבה עצמית, נאמנות לאמת. מה יעשה מי שהבנתו את האמת מתנגשת עם החברה שבה הוא מתגורר?

הנה עצתו של הרב נחום רבינוביץ:

כלל גדול ביחסי אנוש וממילא גם בהלכה: אין אדם חי יחידי. לכל אדם חברה.

מי שחיים יחד שותפים בערכי היסוד שלהם, ולכן נדרש כל אחד לכבד את הערכים המשותפים. זה כולל מה שהרמב"ם מכנה "מפורסמות", ענינים של זמן ומקום.

מי שבועט במפורסמות יוצר מתחים ללא תועלת. אם אינו מוכן לכבד אותם, למה שיכבדו אותו? אם ינסה לחנך את החברה שלו שהם טועים, יכשיל אותם בשנאת חינם.

מן הראוי לכבד את מנהגי המקום של חברת שומרי תורה ומצוות שאליה הוא רוצה להשתייך.

ירחיק עצמו מן המחלוקת – ויקיים בעצמו וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם[6].

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] (ואתחנן) ז, ו; (ראה) יד, ב; (ראה) יד, כא; (כי תבוא) כו יט; כח ט.

[2] ספרי לפסוקנו; רש"י.

[3] שבת יט א.

[4] משנה פסחים ד א.

[5] פסחים נא א

[6] שיח נחום, עמ' 370-371, משלי ג ד.