בהיכלו של מלך | עצירה למחשבה על פרשת אמור תשפ״ה

אסור לכהנים בעלי מומים לעבוד במקדש. מובן מאליו, או שמא פגיעה ברגישות המוסרית שיש לכולנו?

לפי מה עיצבה התורה את כללי ההתנהגות והכבוד בבית המקדש? מהי עדותו של המקרא?

ואיך נמצא תפקיד לכהנים בעלי מומים למרות הכל – סיפורו של רבי טרפון ופרשנותו של רבי עקיבא.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   * 

כדי לעבוד במקדש צריך להיות כהן, אבל זה לא מספיק להיות כהן.

צריך להיות… נקי מכל חסרון[1] גופני. וזה נאמר פעמיים, להדגשה.

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. מוּם בּוֹ – אֵת לֶחֶם אֱ-לֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.

ויש רשימה של מומים לדוגמא, כמו פִסֵּחַ, שאינו הולך בשווה בשתי רגליו, או גִבֵּן.

היום אנו חשים צרימה נפשית לנוכח המיגבלה הזו. מדוע לדחות אדם רק בשל פגם גופני?

התורה, שלימדה כי רחמנא ליבא בעי, א-לוהים רוצה את לב האדם, את רצונו הטוב, כיצד היא פוסלת בעלי מומים? וכי לא די להם שהם בעלי מום בכל מקום עד שגם במקדש הם נדחים?

נכון, הם זכאים לאכול מן הקרבנות, בהיותם כהנים, אבל זה לא ממש פיצוי…

****

בארמון כמו בארמון

המקדש וההתנהגות בו עוצבו לפי המקובל בהיכלי מלכים של התקופה. המטרה לא היתה ליצור הזדמנות שווה לחלשים אלא לבנות מקום שמתנהל לפי הקריטריונים המקובלים של כבוד למלך.

הנה דוגמא.

כאשר כבש נבוכדנצר את ירושלים הוא לוקח שבויים מבני האצולה, ומבקש לבחור מתוכם ילדים שיעמדו לשרתו בארמון המלך[2].

ְטוֹבֵי מַרְאֶה – יפים

וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע – מוכשרים ובקיאים בחכמות שהיו אז

וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ – התפקיד שלהם יהיה… לעמוד בארמון ולא לזוז.

הם נבחרים בגיל צעיר, מגדלים אותם שנתיים שלוש, לקישוט, ועדיין – רק מִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

והתנאי הראשון בפסוק, שאותו נעתיק כעת:

אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם – כמו בפסוקנו.

אנו מבינים: אם כך עבור מלכים בשר ודם, אז לא אפשרי לתבוע פחות מזה עבור מקדשו של מלך.

****

מקום לכל אחד

רבי טרפון הכהן מעלה זכרונות[3] מהמקדש, אשר חרב בינתים.

אקפח את בניי – לשון שבועה והמרצה

אם לא ראיתי אחי אמי, חיגר באחת מרגליו – פִסֵּחַ בלשון הפסוק

עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע – בעזרה, בתוך המקדש!

הדוד היה כהן, בעל מום – אך תקע בחצוצרה, שהיא מצוה של כהנים במקדש, בעזרה.

רבי עקיבא מציע לו לבדוק שוב את זכרונותיו:

רבי, שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל?

פעם בשבע שנים, במוצאי שנת שמיטה, מתכנסים עַם ישראל במקדש והמלך קורא לפניהם בתורה. ובאותה עת עומדים הכהנים ובידיהם חצוצרות ותוקעים.

זוהי עבודה השמורה לכהנים אבל כיון שהיא איננה אחת ממלאכות הקרבן, גם בעל מום, כמו חיגר, רשאי בה.

ורבי טרפון נזכר ומאשר:

לא הטיתה ימין ושמאל – דייקת!

אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי

ואתה דורש ומסכים לשמועה – מכוח השיקול השכלי אתה מגלה את האמת.

ולמדנו:

אמנם לא יתכן שבעלי מומים יעסקו בקרבנות במקדש, מפני הַנִּרְאוּת, שאין זה מתאים לפי מושגי התקופה להיכלו של מלך, אבל בכל מה שאפשר לשמור על מעמדו, זכויותיו ורגישותו של הכהן בעל המום – כן יֵעָשֶׂה.

****

התנגשות של ערכים

מעמדם של כהנים בעלי מומים הוא דוגמא להתנגשות של ערכים. מצד אחד, כיון שהמקדש הוא היכלו של מלך מלכי המלכים, יש להקפיד על הַנִּרְאוּת. מצד שני, צריך להשתדל להתחשב ברגישותו המובנת מעצמה של מי שלא זכה ליתרונות של האדם הבריא.

זו התנגשות שאינה מאפשרת לְרַצּוֹת את הכל ולהתחשב בכל, אבל מה שאפשר לעשות – עושים.

לכן כהנים בעלי מומים לא יעבדו במקדש. אבל בכל מה שכן ניתן לשתפם – זו מצוה. וכך דודו החיגר של רבי טרפון הפך לדוגמא לזכותו של כהן בעל מום לעבוד במקדש בעבודות שאינן הקרבת קרבנות.

ולמדנו: התורה מתחשבת ככל האפשר בזכויותיהם של החלשים ובעלי המומים.

וכמובן, כך ראוי לנו כולנו להתנהג.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (אמור) כא, יז-כג

[2] דניאל א, ובעיקר ד-ה.

[3] ירושלמי יומא א א