הַנֹּגֵעַ בַּקֹּדֶשׁ יִקְדָּשׁ‎ | עצירה למחשבה על פרשת תצוה תשפ"ה

הפסוק הסתום הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ מזמין פירושים רבים, חלקם להלכה, חלקם בתחום ההתנהגות והערכים, והנה הם כאן, לפנינו.

ומה מלמדים אותנו הרמב"ם ובנו רבי אברהם על הזכות והאופן להתקדש וללכת בדרכי א-לוהים?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

זה[1] פסוק קשה:

וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ

מה פירוש המילים האלו? על מה מדובר כאן? איזה כלל אנו לומדים פה?

הקריאה הפשוטה אומרת שקדושה היא מדבקת, שדי שמשהו יגע במזבח כדי שיקבל קדושה משלו. (ואז מה? האם יהיה ראוי להקרבה? האם ייפדה והכסף יהיה למקדש? או שיושמד?)

פירוש כזה מובא אצל מפרשי הפשט, כגון אבן-עזרא[2], אבל זה נגד המקובל בעמנו ובתורתנו.

הפירוש הזה מנוגד להלכה ולסברה. הרי לא כל דבר ראוי להקרבה.

ועוד, אפשרות כזו נשללת בחקירה ההלכתית שמציג הנביא חגי לכהנים[3]: שאלה שֶׁמַּרְאָה שאין הקדושה עוברת!

אז מה כן? ובכן, יש שתי גישות לפרשנותו של הפסוק, והן מוליכות לפירושים מעניינים, חלקם להלכה, חלקם לכללי התנהגות וערכים.

כולן אפשריות, מכולן אפשר ללמוד. כרגיל בתורה, אפשר לומר שכולן מכוונות מראש, שהרי התורה לא חוברה בידי בשר ודם אלא בהשראה א-לוהית.

****

האובייקט: אם אפשר לקלקל אז אפשר לתקן

הגישה הראשונה מפרשת: יִקְדָּשׁ – האובייקט. כלומר, מה שראוי לכך.

רש"י: והיה המזבח קדש – ומה היא קדושתו? ומהי אותה נגיעה? אפילו קרבן פסול שעלה, קִדְּשׁוֹ המזבח וְהִכְשִׁירוֹ.

והמקור במשנה: המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע ורבן גמליאל אומרים: לא כל דבר יכול להתקדש, אבל מה שהיה ראוי למזבח, ונפסל, אם הועלה אל המזבח, יישאר שם. הוכשר לקרבן. (ונחלקו בפרטים).

ומדוע זה נקרא נגיעה? בדומה לביטוי המקראי[4] אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם … וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ, לא נגיעת דבר אחד בדבר שבצדו אלא עליית דבר מלמטה למעלה.

ומכאן חידוש הלכתי: ברגע שמעלה הכהן בידו את הקרבן שנפסל, הוא מתקדש וְקָרֵב, גם בלי נגיעה במזבח עצמו!

ואם המזבח מעניק קדושה באופנים אלו, יש לומר שזה נכון גם לגבי שאר כלי השרת במקדש, שגם הם מקדשים את מה שראוי להם[5].

למשל, כאשר אדם מקדיש בדיבורו קמח לקרבן מנחה, אזי ברגע שהקמח יוכנס לכלי במקדש מייד תחול עליו קדושה – והמשתמש בקמח למטרת חול חייב בקרבן מעילה על העבירה.

זוהי הלכה ידועה, ולמדים זאת מכאן…

****

קדושת האדם

הגישה השניה מפרשת: יִקְדָּשׁ – הסובייקט. כלומר, האדם שראוי לכך.  וכאן: לנגוע – לעבוד.

פירוש פשטני מציע[6] האבן עזרא. הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ – מי שבא לעבוד; יִקְדָּשׁ – דווקא מי שמוקדש למלאכה זו, כלומר כהן.

ואין זה פירוש נוח, כי יִקְדָּשׁ פירושו שיתקדש מכאן ולהבא, לא שהיה קדוש קודם לכן. ההלכה נכונה אבל אין היא מתאימה למילים…

הרשב"ם מפרש כי חובה על הכהן, העובד במקדש, להגיע מוכן לפי כל הכללים והתנאים, כגון טהור מכל טומאה.

פירושו של הרשב"ם נראה הקרוב ביותר לפשוטו של מקרא.

גם הראב"ם (רבי אברהם בן הרמב"ם) מפרש כי יִקְדָּשׁ – האדם. וכאן נגלה רעיון מרתק.

הראב"ם מאזכר[7] פסוק דומה: הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְדֹוָד יִתְקַדָּשׁוּ. מכאן: כל מי שיגמור בדעתו (יחליט) ליגש אליו – למזבח – יקדש, ורק אז יגש אליו. זה כמו הרשב"ם.

ואפשר לפרש שהכלל רחב בהרבה, ולכן ההשוואה למעמד הר סיני, לקבלת התורה.

יִקְדָּשׁ – כדי להתקרב למי שציווה על המזבח. לא-לוהים.

וזו לא הכנה מעשית אלא עיונית.

רוצה להתקדש ולעבוד את א-לוהים? החלטת לגמרי שאתה מוכן להשקיע בזה? נפלא! עכשו תתחיל להכין את עצמך. תתקדש, כלומר תלמד ותדע מה כרוך בהתקרבות, ותשקיע.

וזו לשונו של הרמב"ם:

כל איש ואיש מכל באי העולם – יהודי או גוי, איש או אשה.

אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו – היה חכם להבין זאת

לְהִבָּדֵל, לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו, לדעה את יי – ללמוד תורה, מדע ופילוסופיה

ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – יניח לשטויות שלנו

הרי זה נתקדש קדש קדשים – כמו בפסוקנו

ואז יתדבק ויתדמה בדרכי הא-לוהים הטובים והישרים – גומל חסדים, אוהב צדק ואמת!

וזו – הזמנה לכולנו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (תצוה) כט, לז

[2] אבן עזרא בפירושו הקצר, קסוטו, סרנא.

[3] חגי ב יב.

[4] איוב כ, ו; הכתב והקבלה כאן.

[5] בכור שור.

[6] הפירוש הקצר

[7] שמות (יתרו) יט, כב