הזרזיר והעורב | עצירה למחשבה על פרשת שמיני תשפ״ה

לא כל העופות מותרים באכילה. העורב וכל מיניו אסורים. אבל מה עם זרזיר?

איך דחה רבי אליעזר בשם המסורת שלו את דברי חכמים?

ואיך השתמש רבי חייא בניסוי מדעי, זואולוגי, כדי להכריע בשאלת הכשרות של הזרזיר?

ומה השיעור הגדול שנלמד כאן?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   * 

פה שמיני זרזיר ועורב

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ – יש עופות שאסור לאכול.

בפרשתנו עשרים וארבעה בעלי כנף אסורים – כל השאר מותרים הם. למרבה הצער, העברית של המקרא אינה זהה לְשֶׁלָּנוּ ורוב העופות ברשימה אינם מֻכָּרִים בוודאות. ואם האיסורים אינם ידועים, אז איך אפשר לדעת מה כן מותר? לכן, גם רב סעדיה גאון, שיש לו מסורת, אינו מסתמך עליה, אלא מצריך[1] סימני טהרה ידועים כדי לאכול עוף.

ועדיין יש עוף אחד שלגביו אין שום ספק.

כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ[2] – זה שמו עד היום. ובלטינית מדעית: corvus.

ל corvusסוגי משנה כמו העורב העמקי, שהזכירו חכמינו, שצבעו עמום ונוטה ללבן[3]. בישראל של היום נמצא עורב אפור. בימי הבינים ציינו מדענים ערבים סוגי עורבים נוספים, ביניהם שלושה בעלי כושר דיבור[4]. לכולם מבנה גוף דומה והם אוכלי נבלות וחמסנים.

לכן כולם נקראים עֹרֵב וכולם אסורים.

וכעת אל שאלת השבוע: מה דינו של הזרזיר?

****

מסורת, מסורת נגדית וּמַדָּע

גם הזרזיר ידוע: Sturnus vulgaris. היום הוא נפוץ בכל העולם, אבל לפי מקורותינו לא היה מֻכָּר בארץ ישראל.

בשלהי ימי בית שני (או לאחר הַחֻרְבָּן), חכמים דנים[5] עליו עם רבי אליעזר בן הורקנוס.

רבי אליעזר אוסר את הזרזיר, שכלול לדעתו במילת הריבוי מִינוֹ של העורב.

חכמים מקשים עליו שתי קושיות:

ראשית, יש לו לזרזיר זפק, מעין כיס בהמשך הוושט, שבתוכו עופות אוכלי גרעינים אוגרים את המזון כדי שיתרכך לפני שימשיך הלאה. גם לעופות דורסים ואוכלי חרקים יש זפק, אבל אין הוא נראה כמו כיס.

שנית, יושבי כפר תמרתא נהגו לאכול את הזרזיר, ומכאן שיש מסורת שהוא כשר.

תגובתו של רבי אליעזר חריפה: אף הן עתידין ליתן את הדין!

רבי אליעזר, איש המסורת, שאינו שוכח מאומה, דוחה את המסורת של אוכלי הזרזיר.

מכאן ואילך, במשך כמה דורות, אין אנו שומעים על הזרזיר. ולפתע, בימי רבי חייא, מאחרוני התנאים, מופתעים חכמים לשמוע כי זרזיר הגיע לארץ ישראל.

האם מותר לאכלו?

אפשר לשחזר את הסיפור המלא דרך גרסאותיו[6]. תלמידיו של רבי חייא תפסו את הזרזיר והביאוהו אל רבם. האם ידע שזו מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים? האם הכיר את הנימוקים? אולי נשכחה המסורת, ואולי לא היה ידוע כמו מי נפסקה ההלכה.

עבורם זו היתה שאלה חדשה. ולכן רבי חייא מציע מבחן מעשי. ממש ניסוי מדעי.

שַׁחְרְרוּ את הזרזיר על הגג, הוא אומר. ואז תראו מה יקרה. (מדוע הזרזיר לא יברח? איננו יודעים ואפשר רק לנחש).

לפי אחת הגרסאות, רבי חייא אמר לְמָה לצפות: יגיע עוף אחר להקים איתו (או למעשה איתה) בית. ואכן כך היה. והעוף החדש שהגיע היה… עורב מצרי.

אם הם מתחברים יחד להקמת קן, סימן שהם בני אותו מין!

****

חז"ל וחכמת הזואולוגיה

מכאן הביטוי הידוע: הלך זרזיר אצל עורב לפי שהוא מינו. כלומר, חבריו של אדם מעידים על טיבו.

הביטוי משקף מעשה שהיה. חכמינו, אולי להפתעתנו, עסקו במחקר זואולוגי, או, ליתר דיוק, אורניתולוגי.

חוקר בן זמננו היה מנסה ללכוד את שתי הציפורים ולהשוות ביניהן. מדען מודרני היה תוהה אם ניתן לסמוך על אירוע בודד כדי לקבוע כלל. ואולם לרבי חייא האירוע הבודד הספיק. הדמיון החיצוני בין הזרזיר לעורב, התנהגותו החמסנית והעובדה שעורב ממש נקשר אליו – מוכיחים שהזרזיר כלול באיסור של כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ .

וכאן גילינו עקרון גדול.

כדי להבין פשט בתורה, כדי לזהות מיהו העוף שאליו מתכוונת התורה, אי אפשר להסתמך רק על דרשות.

צריך להתבונן בעולם, במציאות.

לבצע מחקר.

האם זו מסקנה מפתיעה, מרחיקת לכת?

אבל זה מה שנאמר כאן:

אי אפשר ללמוד תורה רק בתוך בית המדרש. לפעמים צריך לצאת החוצה ולרכוש ידע שאינו מופיע במקרא…

וגם זו דרכה של תורה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] מסורת העוף, זוהר עמר, עמ' 18 והערה 12.

[2] ויקרא (שמיני) יא, יג-טו

[3] מסורת העוף עמ' 278, חולין סג א. ספרי דברים ראה יד.

[4] מסורת העוף עמ' 279).

[5] חולין סב א.

[6] שכל טוב (בובר) בראשית (תולדות) כח, ט; בראשית רבה (תיאודור-אלבק) וילקוט שמעוני תולדות