הפילוסופיה של השבת אבידה | עצירה למחשבה על פרשת כי תצא תשפ״ה

מאחורי כל הלכה ומשפט יש פילוסופיה, השקפת עולם. לעתים היא גלויה ולעתים צריך לחשוף אותה על ידי שאלות: מהי מטרת החוק? איך מצטייר האופי האנושי? האם בני אדם בחזקת טובים או חשודים, עד שיתברר אחרת?

ולעתים התשובה מסתתרת עמוק, ורק השוואה עם שיטות משפט אחרות תראה לנו את החידוש שהביאה התורה לעולם.

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

בצאת ישראל ממצרים, הם קיבלו^[1] חובה להשיב אבידה.

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה – הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ

חייב אדם לקחת אחריות להשבת בעל חיים תועה, גם של מי שהוא שונא.

ובפרשתנו^[2], ערב הכניסה לארץ, יש הרחבה:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים … הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ – וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ … לְשִׂמְלָתוֹ … לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ … לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם

חייב אדם לקחת אחריות להשבת בעל חיים תועה. ולא רק בעלי חיים, שנוטים לשוטט, אלא כל דבר. אם אין מכירים את בעל האבידה, צריך לשמור אותה עבורו. ואסור להתעלם!

היכן החידוש הפילוסופי? ובכן, לא רק במה שיש כאן, אלא גם במה שאין. נגלה זאת כאשר נבחן את החוקים והמשפטים של בני חֵת.

****

השבת אבידה נוסח חֵת

הַחִתִּים כבר נעלמו מבימת ההיסטוריה. הם התגוררו באנטוליה של היום, לפני כארבעת אלפים שנה. הממלכה שלהם התקיימה במשך 500 שנה, כנראה הרבה לפני שנולד אברהם אבינו. הם שלטו גם בסוריה ומלכותם התפרשה עד לאיי יוון. חלק מן החוקים שלהם נמצאו בלוחות חמר שמתועדים עד שנת 1500 לפני הספירה המקובלת.

הנה^[3] שריד אחד, בדיני אבידה. קראו – ומצאו את ההבדלים.

כי ימצא מישהו כלים או שור, כבש, סוס, חמור – השב ישיבנו לבעליו…

ואם מצוא לא ימצא את בעליו, והעמיד עדים.

והיה לאחר מכן ימצאנו בעליו… ולקח במלואו כל שאבד.

והאם העמד לא יעמיד עדים, ובעליו מצוא ימצאנו לאחר מכן (בידו) – לגנב ייחשב, פי שלושה ישלם^[4].

מצאתם? כל הכבוד. ואם לא, אז הנה ההבדל. אצל בני חֵת, כמו אצלנו, יש חובת השבה, ויש חובת שמירה של האבידה, אבל – צריך גם עדים שיעידו שאסף את אבידת רעהו רק למשמרת, עד דרוש אחיך אותו^[5], כניסוחו של החוקר מאיר מלול.

בארבעה משפטים: בחוקי חֵת המוצא חייב להעמיד עדים שיוכיחו כי לא התכוון לקחת את האבידה לעצמו. בלי זה, הוא נחשד כגנב וישלם כמו גנב. בעם ישראל, לא צריך להעמיד עדים. אינך צריך להוכיח שאתה לא גנב.

****

האדם בעיני התורה

למשפט האבידה משמעות כלכלית וחברתית. האבידה שייכת לבעליה, גם אם היא אינה ברשותו. זה נכון גם בעם ישראל וגם בממלכת חת.

מבחינה פסיכולוגית, אבידה היא פיתוי למוצא. האם יקח אותה לעצמו או ישמור אותה עבור המאבד?

בממלכת חֵת, הפילוסופיה של המשפט קובעת שאדם אינו ראוי לאמון, בוודאי לא כאשר קל לרמות. מי שמוצא אבידה, מזהה הזדמנות לעשות עושר ולא במשפט. במיוחד אם אינו מכיר את המאבד והמאבד אינו מכיר אותו.

כדי למנוע ויכוחים עתידיים וניצול לרעה, המשפט הַחִתִּי מציע פתרון. תעמיד עדים שידעו שמה שהבאת הביתה זו אבידה, כמו פקדון, שאתה שומר עבור הבעלים החוקי.

ויש סנקציה. אם לא העמדת עדים, אם לא הוכחת מראש שאינך גנב, אז זה מה שאתה. לכן תשלם קנס (בתורה הקנס לגנב הוא לשלם פי שנים, ובחוקי חת – פי שלוש).

מדוע התורה אינה קובעת חובה להעמיד עדים? זה לא כל כך קשה ליישום… התשובה הפילוסופית היא שהתורה נותנת אמון.

שימו לב לסגנון: המאבד מוצג בפסוק בתור "אח". האם אתפתה לרמות את אחי? ודאי שלא. וזה נכון גם לגבי "אח" שאיני מכיר, וגם לגבי מי שאני שונא, או ששונא אותי.

החוק הַחִתִּי אומר: אי אפשר לסמוך על האדם. כאשר הפיתוי לרמות גדול והסיכוי להיתפס קטן, צריך לאיים בעונש כבד.

התורה, בלי לומר זאת במפורש, נותנת אמון באדם – גם כאשר קל כל כך להיכשל. התורה מצפה ממני שאכבד את רכוש הזולת, ולא אתפתה לקחת אותו לעצמי, למרות שזה כל כך קל, כל כך מושך.

התורה מאמינה בנו. וכידוע, ציפיות מגשימות את עצמן.

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

[1] שמות משפטים כג ד

[2] דברים, כי תצא, כב א-ג

[3] מלול, קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, עמ' 239. סעיף 45, הגרסה המאוחרת.

[4] מלול עמ' 239. סעיף 45, הגרסה המאוחרת.

[5] שם הערה 75.