הפסיכולוגיה של ברכת המזון | עצירה למחשבה על פרשת עקב תשפ"ד

הנה חידוש של התורה: ברכת המזון. הזכות שלנו לא רק לקבל חסדים משמים, אלא גם להודות עליהם.

מה המשמעות המקורית של הפסוק? איך חכמים דרשו משם את החובה לברך ברכת המזון? איך הסביר הרב גדליה נדל את היסוד של כל הברכות כולן?

אלו תובנות על חיי הנפש שלנו נמצאות מתחת לפני השטח בכללי הברכות?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בפרשתנו חידוש היסטורי. ברכה לא-לוהים.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ – תאכל, תשבע ואז תברך.

ברכה היא הודאה. "ברוך אתה ה' " פירושו "תודה לך, ה' "[1].

זוהי "ברכת המזון".

אמנם, אם קוראים את כל ההקשר, ברכת המזון אינה חובה!

הפסוקים מנגידים בין המסע במדבר לבין הארץ המובטחת.

בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא – צִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם. אין לחם, רק מָן.

ובארץ – מים: נחלים ומעיינות יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. וגם לחם: חִטָּה וּשְׂעֹרָה.

וְגֶפֶן – ענבים ויין, וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

במשפט אחד: לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ!

ושם, בארץ השפע:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

לפי ההקשר, אין זה ציווי, אלא הודעה: כל כך תהיה טובתך והצלחתך, עד כי מעצמך תכיר חסד הבורא ותתעורר לברכו[2].

אבל חכמינו פירשו שזו דרישה: אכלתם, שבעתם? תאמרו תודה!

יש כאן שתי גישות. לפי הגישה הראשונה, שזו רשות, ברכה היא המצאה מקורית של התורה שמאפשרת דו שיח אישי בין אדם לא-לוהיו. הבסיס הוא הכרת תודה, יכולת ייחודית לנו כבני אדם וצלם א-לוהים. אבל חובה אין כאן.

לפי הגישה השניה, שזו חובה, יש כאן, בנוסף, יצירה של סדר יום חדש. אנו רגילים אליו, ולכן צריך מאמץ מודע כדי להעריכו.

יש לנו ברית עם א-לוהים. הוא מתעניין בנו. זו זכות וגם חובה. א-לוהים מעניק מטובו, וגם מצפה ומוכן לשמוע ממנו את המילה הגדולה והקטנה, "תודה".

****

מסורת ואמנות הדרשה

מהיכן למדנו שברכת המזון היא חובה?

זו יכלה להיות מסורת. הרמב"ם מתאר כיצד משה היה מקבל כל פעם פרשה קצרה או ארוכה מן התורה, ומלמד אותה לבני ישראל. האם כאן ביאר משה שברכת המזון היא חובה, וזו הלכה למשה מסיני?

אבל אז היו חכמינו מזכירים זאת: באמת אמרו, ברכה זו חובה היא ולא רשות. ואין כזה דבר.

לכן, לפנינו אחת מדרכי הדרשה ההלכתית: קוטעים חלק מפסוק ודורשים רק אותו לבדו.

לכן חכמים[3] יכלו לסמוך למילים של הפסוק את הברכות שתיקנו מאוחר יותר, שנקבעו בסידורי התפילה וְהַבִּרְכוֹנִים שלנו:

וּבֵרַכְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ – זו ברכה ראשונה; עַל הָאָרֶץ – זו ברכת הארץ; הַטֹּבָה – זו ירושלים; אשר נתן לך – זה הטוב והמטיב.

יש כאן עקרון הרמנויטי (פרשני). טקסט אנושי יכול להכיל בדרך כלל רק משמעות אחת. אבל בהיותה א-לוהית – התורה נועדה להידרש, וכל משמעות שחכמים יכולים להפיק – מכוונת מראש.

****

הפסיכולוגיה של הרצון

בתורה נזכרת רק ברכת המזון, אבל חכמינו הוסיפו ברכות רבות אחרות.

הרב גדליה נדל ביאר: יש מצבים שמעוררים רגש, וחכמים תיקנו עבורם ברכות.

לכן מברכים לפני ואחרי כל מה שאדם אוכל או שותה.

ויש עוד נסיבות שמצדיקות ברכה. הרואה נוף בראשית קסום, מברך עליו. מי שחווה רעידת אדמה, גם הוא מברך.

אפילו ברגעים קשים אדם צריך לתרגם את הרגש שלו – לברכה. אמרו חכמינו: כשם שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה.

גם זה דרשו חכמינו: אשר נתן ה' א-להיך –בכל דין שֶׁדָּנְךָ, בין במידת הטוב, בין במידת הפורענות.

הָאָבֵל על אביו מברך "ברוך דיין האמת", ומקבל עליו דין שמים באהבה. אבל, וזה מפתיע, הוא מברך גם "שהחיינו", על הירושה שנופלת בחלקו.

ושאלו בעלי המוסר: נכון שזכה בירושה, אבל האם בשעה שכזו ייתכנו שמחה, הודאה וברכה?

והשיבו: באדם יש רבדים, ובאחד מהם הוא מעריך את הירושה ולכן הוא יכול – וחייב – להודות.

זה גם הבסיס לפרש שברכת המזון היא חובה. הרי רק לפעמים אדם אוכל ושבע ושמח ורוצה לברך. לפעמים אדם התרגל לשפע – ולא חש כלום – אז איך יברך?

ההסבר – בתובנה על רבדי הנפש. יש רצונות שהם מוכרים וברורים לנו, ויש שהם כמוסים בתוכנו, ורק על ידי התבוננות, או שאלות ותשובות, אנו מגלים שהם היו בנו כל העת.

מי שאכל ושבע ואינו מתרגש, יזכיר לעצמו: זמינות של מזון אינה אירוע טריוויאלי. הוא יעצור, יחשוב – ויאמר: אכן, קיבלתי מזון מא-לוהים, ועלי להודות לו!

זה מה שמצאו חכמינו בפסוק: חובה להודות ולברך, לפעמים באופן ספונטני, לפעמים רק באמצעות התבוננות ומחשבה.

החובה הזו מלמדת עד כמה א-לוהים אוהב אותנו ומחכה לקשר איתנו.

הרעיון הזה מתגלה בפעם הראשונה בהיסטוריה בפרשתנו, והוא ממשיך ללוותנו עד היום הזה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] מקרא לישראל לפסוקנו.

[2] מקרא לישראל, שד"ל לפסוק.

[3] תוספתא ברכות ו א, גרסת וילנא.