הפסיכולוגיה של ההונאה העצמית | עצירה למחשבה על פרשת ויצא תשפ״ה

פעמיים מתגלה א-לוהים לבשר ודם בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה כדי להתרות בו לא לעשות עבירה. אבימלך נדרש להחזיר את שרה החטופה לאברהם אבינו ולבן נתבע לא לדבר מטוב ועד רע עם יעקב.

עקרון "המילה המנחה" מלמד שהופעה כפולה של ביטוי מצביעה על קשר בין הפרשות. ואכן, יש כאן שיעור בפסיכולוגיה: מה משותף ומה מבדיל בין אבימלך ללבן, ומדוע לבן גרוע יותר, ומה אנו לומדים לגבי עצמנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

פעמיים מתגלה א-לוהים בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה כדי להזהיר את החולם מלעשות רע.

הביטוי החוזר על עצמו אצל לבן הארמי, בפרשתנו, ואצל אבימלך מלך פלשתים – הוא הזמנה לעיון.

ואכן, לפנינו שיעור בפסיכולוגיה בשני פרקים.

****

האיש שחשב שהוא בסדר

אברהם, כהרגלו במקומות זרים וחשודים על שפיכות דמים, הציג את שרה בתור אחותו. הרעיון היה שאם מישהו, אפילו המלך, יחשוק בה, הוא ינסה לקנותה מאברהם, וזה ישאיר להם זמן להימלט.

וגם כאן זה לא עבד. אבימלך מלך פלשתים חטף אותה לארמונו. ואלוקים מתגלה לו בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה[1].

הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ – וְהִוא (כי היא) בְּעֻלַת בָּעַל

אבימלך, שלא קָרַב אליה עדיין, מצטדק, מתווכח.

הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? – אבימלך רואה את עצמו כצדיק!

הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא – האמנתי להם. הם צדיקים…

בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת – זה תום ויושר בגרסת פלשתים!

וא-לוהים מקבל את טענתו של המלך:

יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת… עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ

ועכשו, מהר לתקן! הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה

וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב – דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ

וזה מה שקורה למחרת בבוקר.

הרב יוסף דב סולוביצ'יק, בעל "בית הלוי", מסביר את הצד הפסיכולוגי:

על כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ…

לכן אבימלך התווכח – אבל בסוף נכנע לאיום הא-לוהי.

סוף טוב הכל טוב… אם מתעלמים ממה שהיה קודם.

****

האיש שאינו טועה

יעקב לקח את משפחתו ואת הרכוש שעבד עליו ויצא הביתה. לבן ובניו רודפים ומשיגים את יעקב.

בלילה לפני המפגש, לפני העימות המתפתח, א-לוהים מתגלה ללבן בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה עם מסר[2].

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע – אל תדבר, בשום נושא, לא כמה אתה בסדר ולא כמה יעקב גרוע.

משפט אחד, ציווי אחד, וזה הכל.

ואיך יתנהג לבן? הנה דבריו:

מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי – רימית אותי!

וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב – חטפת אותן!

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי? – מה שנכון, נכון. גם התורה מעידה:

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.

אבל האם היתה לו ברירה אחרת?

וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ, בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר – מסיבת פרידה!

לבן באמת מאמין שזה מה שהיה עושה?

וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי – שוב, מה שנכון, נכון.

עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ – תבין שעשית בטפשות!

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע – אהה, כאן האמת נחשפת.

וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע – וזה ציטוט מדוייק מהחלום.

ראו את ההבדלים! בניגוד לאבימלך, א-לוהים אינו נותן ללבן את זכות התגובה.

רבי שלמה אפרים, תלמיד המהרש"ל ויורשו של המהר"ל ברבנות פראג, מסביר[3] גם הוא את הפסיכולוגיה.

כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו ודרך איש ישר בעיניו

כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו

לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עוול…

אז א-לוהים אפילו לא מנסה להראות ללבן איפה הוא טועה. הוא רק אומר לו לא לדבר עם יעקב…

רמאים תמיד משוכנעים שהם בסדר.

וזה עזר? לא. לבן דיבר ודיבר, הצדיק את עצמו והאשים את יעקב,

כל מה שהחלום הועיל היה לעצור את לבן שלא יעבור מדיבורים למעשים…

ולמדנו: מול רמאות עצמית אפילו התגלות לא תמיד מספקת.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בראשית (וירא) כ, ג) – ז; (ויגש) מה, ג.

[2] בראשית (ויצא) לא, כד; כו-כט; לא כ.

[3] כלי יקר (ויקרא (ויקרא) ה, כג