יום העגל של בית הלל ובית שמאי | עצירה למחשבה על פרשת כי תשא תשפ"ה

בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל אבל פעם אחת, בעלייתו של חנניה בן חזקיה, עמדו חכמים למנין ופסקו שמונה עשרה גזירות כדעת בית שמאי, שהיו הרוב.

איך ומדוע זה דומה לפרשתנו, ליום שבו נעשה עגל הזהב?

ומה למדים אנו על אופן הביטוי העדין והמרמז של חכמינו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

דרכם של חכמים להתנהל בנחת גם אם לפעמים יש ביניהם מחלוקות, אך פעם אחת בימי חכמי המשנה פרצה מחלוקת גדולה שהוכרעה בכוח הזרוע. לא כך ראוי היה שיקרה אבל עדיין כך היה.

וזה המעשה:

באו חכמים לבקר את חנניה בן חזקיה בעליית הגג שלו, ומקום מרווח היה, וכיון שנקבצו שם חכמים רבים וגדולים דנו בהלכות, ואז עמדו למנין והצביעו, ופסקו לפי הרוב.

באותו יום גזרו שמונה עשרה גזירות כבית שמאי (לקמן: ב"ש) ונגד בית הלל (ב"ה).

אותן גזירות מפוזרות הן במשנה ובתוספתא, ויש שיטות שונות מה הן. יש אומרים שהיו שם שלושים ושש גזירות, שמונה עשרה שהוסכמו פה אחד ושמונה עשרה שנחלקו לגביהן ופסקו לפי הרוב.

כל הגזירות כולן הן הרחקות, כלומר איסורים על פעולות המותרות מצד עצמן אבל אם אדם ינהג כהרגלו, הוא עלול לבוא לידי עבירה.

וזאת בהתאם לכלל של אנשי כנסת הגדולה: עשו סייג לתורה.

תפקידם של חכמים לזהות אפשרויות של כשלון בשגרת חיינו ולאסור אותן התנהגויות שעלולות להביא לכשלון ועבירה.

חלק מהגזירות[1] נועדו להפריד בין יהודים לגויים: כמו האיסור על יין של גויים, השמן שלהם והפת שלהם. האיסורים הללו נועדו למנוע התחברות בין ישראל לעמים האליליים.

גזירות אחרות נועדו לשמירת טהרה. מאז חורבן בית המקדש השני זה כבר לא רלוונטי אולם המעשה הזה היה עוד בזמן הבית. אלו הן הסוגיות המסובכות ביותר בתלמוד…

****

גדרות גבוהות מדי

לימים, מתחו חכמים ביקורת: טעות[2] להחמיר כל כך!

בלשונם: היה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל.

הגזירות של בית שמאי הן כמו עגל הזהב של אהרן. כולם כיוונו לשם שמים, אבל התוצאות…

ר' אליעזר אומר: בו ביום גדשו סאה  – העמיסו יותר מדי.

זה משל: אפשר למלא כלי קיבול עד סופו, אך אם מנסים לגדוש מעל השפה העליונה, מה שנמצא למעלה יישפך וגם חלק מתוכנו של הכלי ייפול.

הנמשל: גזירה מחמירה מדי תגרום לציבור להיכשל ואפילו לעבור על מה שהגזירה באה להגן, על האיסור המקורי.

אנשי כנסת הגדולה אמרו לעשות סייגים, אבל לא להחמיר יותר מדי.

****

הסוד של חכמים

מה היה שם, בעליה, באותו יום?

הרמב"ם[3] מציג תמונה אידיאליסטית:

נזדמן שם קיבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל, כל מי שראוי להוראה באותו דור היה שם. בית שמאי היו הרוב, ופסקו הלכה כמותם.

התלמוד הירושלמי מתאר אירוע שונה ומזעזע: תלמידי ב"ש עמדו למטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה.

רק ששה מהן (מבית הלל) עלו והשאר (של ב"ה) – עמדו עליהן (בית שמאי) בחרבות וברמחים.

ויכוחים ומחלוקות הם חלק מלימוד התורה. אמרו חכמינו[4] שאפילו האב ובנו והרב ותלמידו שעוסקין בתורה … נעשים אויבים זה את זה (אבל בסופו של ויכוח) נעשים אוהבים זה את זה.

ומצאנו שכעס רבי יוחנן על הבר פלוגתא הגדול שלו ריש לקיש, אך לאחר שנפטר ריש לקיש נפטר גם ר' יוחנן[5] מרוב צער.

אבל כאן זה לא ויכוח הלכתי. תלמידי ב"ש תקפו בחרבות את ב"ה כדי שלא יוכלו לעלות ולהשתתף בדיון ובהצבעה!

יש מי שפירש שתלמידי ב"ש רק איימו בנשק. אך, ככל שקשה לקבל זאת, נשפך דם באותו יום, ואפשר שמתו תלמידים, כפי שאמרו בירושלמי שהגזירה הושגה בנפשותיהן.

וזה הסוד שמסתירה התוספתא: שאותו היום קשה כיום שבו נעשה העגל.

מהי ההשוואה? באותו יום קורא משה לבני לוי, שסבבו במחנה והרגו את העבריינים. בפרשתנו דם יהודי נשפך – וגם באותו יום נשפך דם.

מכאן אנו למדים על עדינותם של חכמינו, שלא רצו להזכיר במפורש את האלימות בין הבתים, ולכן רק רמזו עליה ברמז דק, שיש דמיון בין מה שקרה באותו יום למה שקורה בפרשתנו כאשר יורד משה מן ההר.

ולומדים אנו על אמנות הדיבור של חכמים, שלעתים הם מזכירים נושא ברמיזה, תוך השוואה, ועל השומע למצוא את נקודת הדמיון כדי לגלות את הרעיון שחכמינו לא רצו או לא יכלו לומר במפורש.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בבלי שבת יג ואילך; ירושלמי שבת הלכה ד.

[2] תוספתא שבת (ליברמן) א טז-יז

[3] פירוש המשנה לשבת א ג.

[4] קידושין ל ב

[5] ב"מ פד א.