לעזאזל, מה זה? | עצירה למחשבה על פרשת אחרי מות תשפ״ה

לעזאזל זו לא קללה.

מה פשר תהליך הכפרה שנערך ביום כיפור, פעם בשנה?

השעיר, התיש שעלה בגורל, נשלח לעזאזל – מה זה והיכן זה?

ואיך הפך מונח נדיר בעברית לבסיס של מיתוס בידי כת יהודית פורשת?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   * 

פעם בשנה, ביום הכיפורים, נערך טכס כפרת עוונות לכל העם, שכלל שני שעירים – תיישים[1].

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת; גּוֹרָל אֶחָד לַידֹוָד וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל – הגרלה מסמנת את התיש לכפרה

וְהַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְדֹוָד לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה – התיש השני יורחק למדבר, ולפי פירוש רבותינו יושלך להתרסק אל התהום.

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ­- הכהן הגדול מתוודה בשם עַם ישראל על כל העוונות

וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר –

האם העוונות הם משא שצריך לסלק? ובכן, זו תחושתו של כל חוטא[2].

גם בטהרת המצורע נשלחת ציפור לחופשי, כביכול טומאתו של המצורע מושלכת למרחקים[3].

חוקרי הדתות יזהו גישה מאגית: מרפא דרך העברה, כאשר המשא הוטל על בעל חיים (או אדם…).

באשור העתיקה קשרו שעיר עיזים לראש מיטתו של חולה. למחרת השעיר יובל למדבר..

בזה מסתיים הדמיון. שם השעיר מוקרב לאלילים – אבל לא אצלנו!

****

פסיכולוגיה של כפרה

מדוע התורה יצרה טכסים כאלו? כי בני ישראל, שנכשלו בעגל הזהב, לא יכלו להאמין שתיתכן מחילה רק על ידי תשובה. לכן התורה מאפשרת כביכול להעמיס את החטאים על יצור חי, לשלוח לאיבוד.

גם הנביאים משתמשים בדימוי של השלכה עבור מחילה[4].

תַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם[5]

יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה[6]

הסבר דומה נמצא במדרש.

ולמה מוליך אותו השעיר לעזאזל ומביאו להר גדול וקשה ודוחפו עד שיחתך חתיכות חתיכות?

ללמדך שאנו מבקשים מהבורא שכמו זה השעיר שנושא עונות ישראל, שנופל חתיכות חתיכות ולא ישאר בו ממשות, כן אתה תפיל לחטאתינו ויאבדו מספרך[7]

ואכן, בימי[8] בית שני, היו שהאיצו את שילוחו של התיש אל המדבר, שלא יתעכב עם העוונות…

*   *   *

מבחן של אמונה

הכל ברור חוץ מהמילה לַעֲזָאזֵל. אין לה מקבילות, היא מופיעה רק בפרשתנו.

חז"ל פירשו לפי ההקשר: צוק גבוה, ממנו יושלך השעיר ויתרסק.

לעזאזל – למקום הקשה בהרים. יכול ביישוב? תלמוד לומר: המדברה. ומנין שיהיה בצוק? תלמוד לומר: אל ארץ גזירה[9]

יש מפרשים שזה צירוף  של שני רכיבים, כדוגמת "רב-קו" בימינו. עז-אזל הוא עז בר באכדית עתיקה. כך נמצא גם בתירגומים עתיקים של התורה. אפשר שמכאן שמו של ההר שאליו נלקח השעיר[10].

נזכיר: מתוך הטכס המורכב בעולם האלילי, ובהתחשב בצרכיו הפסיכולוגיים של האדם, התורה השאירה רק את החלק הראשון: השילוח. אין בתורה הקרבה לכוח אחר. אלוקים ברא את העולם אבל לא יצר בו "כוחות" מתחרים, כל זה פשוט וברור.

ועדיין…

לפני כאלפיים שנה יצרה כת יהודית פורשת מיתוס: המלאכים עזא ועזאל מרדו באלוקים. בגללם בא המבול. הם נענשו והושלכו לתהום, אך… השעיר בפרשתנו מיועד עבור אחד מהם.

הדעה הזו נמצאת בספרים החיצוניים, יצירות דמיוניות שאמנם חוברו בידי יהודים – וחכמינו אסרו לקרוא בהן. שם גם נמצא הרעיון כי העולם הזה הוא זירת מלחמה מתמדת בין אלוקים לבין מלאכי ושרי הרע. עד לנצחון האחרון, התיש של יום הכיפורים מוקרב לאותו מלאך רע…

ומבקרי מקרא[11] אימצו את הפירוש של מחברי הספרים החיצוניים, כאילו זה הפשט של פרשתנו.

הייתי חפץ לסיים כאן, אבל זה לא הכל. האיסיים נעלמו, אבל משהו מאמונתם שרד ואף נקלט במסורת שלנו. כביכול אלוקים ברא כוח רע, ואף צווה להביא לו קרבן.

לדעת הרמב"ם זו עבודה זרה!

לפי הרמב"ם, אם האיש העתי, המוליך את השעיר במדבר, יאמין שהוא מביא קרבן ל"עזאזל", גם אם ינסה לטעון שאלוקים בעצמו ציווה על זה, אין זו אלא עבודת אלילים.

ההוכחה: זה כתוב בתורה. אסור להאמין לנביא שאלוקים הורה להקריב לאלילים. הוא חייב מיתה!

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְנָעָבְדֵם

לֹא תִשְׁמַע

כִּי מְנַסֶּה יְדֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת –

הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם[12]

זה המבחן שלנו. בהצלחה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא אחרי מות טז ח-י כא-כב.

[2] הגרי"ד, על התשובה.

[3] "עולם התנ"ך" כאן.

[4] דעת מקרא כאן.

[5] מיכה ז יט

[6] ירמיהו נ כ

[7] מדרש אגדה (בובר) אחרי מות ח, בדילוגים.

[8] משנה יומא ו ד

[9] ספרא אחרי מות פרשה ב פרק ב ח

[10] טור סיני באנציקלופדיה מקראית, רד"ק.

[11] קנוהל, למה יש רוע בעולם, פרק ד.

[12] דברים ראה, יג ב-ד.