מה זה נָא? | עצירה למחשבה על פרשת בא תשפ״ו

לאחר הקרבת הפסח, שה כבשים או עזים, יש לצלותו ואסור לאכלו נָא. מה פירוש המילה ומה בדיוק נאסר כאן?

אנו יוצאים בעקבות רבותינו הראשונים ולומדים כיצד ללמוד ומה עושים כאשר המסורת מתנגשת עם השכל הישר…

(כ680 מילים – ארוך אבל עדיין כדאי)

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

בפרשתנו^[1] מקבלים בני ישראל את מצות הפסח, שֶׂה להקרבה, צליה ואכילה. ודווקא צליה. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ – כל צורות ההכנה האחרות פסולות ואסורות.

מה זה נָא?

****

הקשר ומשמעות

ננסה לפי ההקשר והמשמעות.

למה לאסור נָא? מי ירצה לאכול בשר בצורה שאינה מיטבית, ועוד בתור מצווה? פרשנינו מציעים:

כיון שנאמר ואכלתם אותו בחיפזון, הוצרך לומר: אל תמהרו לצלותו כל כך שתאכלו אותו נא – בני ישראל היו אמורים להזדרז אבל לא להזדרז יותר מדי… (ר' חיים פלטיאל).

ועוד, יתכן שבני ישראל יפחדו עדיין מן המצרים.

אם מצרי יבא בבתיכם בעת צלייתו, אל תסלקוהו [לבשר] מן האש, לומר: צלוי יפה ועדיין הוא נא.

וכל כך תאמרו מתוך יראה. לכך נאמר שלא תיראו מהם (חזקוני).

וגם אם המצרי לא יבוא, עדיין יחששו שיבוא, שהרי תועבת מצרים להקריב ולאכול את השה (דעת זקנים מבעלי התוספות), ועוד, לצלי ריח אופייני, והמצרים ירגישו… (הדר זקנים).

לכן היה מקום לחשוש שבני ישראל יסתפקו בצליה מינימלית. ואמנם האיסור נאמר במצב היסטורי, בפסח מצרים, אבל הוא נשאר לדורות, זֵכֶר לֶעָבָר, שיחזור של היום ההוא.

ועדיין: האם מצאנו הוכחה כי נָא פירושו צלוי למחצה? ובכן, לא. מי שעלול להסיר את הבשר מן האש מוקדם מדי, עלול גם לאכול את הבשר חי. והרי גם היום, בעולם מקובל להציע אומצה ברמות שונות של הכנה, כולל במצב חי. ואשר לדם שיש בתוך הבשר, ובכן איסור זה טרם ניתן לבני ישראל…

****

השוואות

המילה הקצרצרה נָא מופיעה יותר מ400 פעמים במקרא, ויותר ממאה בתורה. לעתים זו לשון בקשה. קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי מבקש^[2] יעקב מיצחק. ולעתים פירושה כרגע, ממש עכשו. הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי, אומר^[3] יצחק. (רובם ככולם של המופעים האחרים ניתנים להתפרש גם כך וגם כך).

ואם נָא הוא עתה, הפסוק מזהיר: אל תהיו כאדם שאומר: נאכל אותו נא עתה, מיד, מהרה, ולא נמתין עד שיתבשל (בכור שור). ועדיין: שמא הפסוק אוסר לאכול מייד, במצב חי…

רש"י והאבן עזרא סבורים כי המילה נָא היא יחידה במינה. בניסוחו של האבן עזרא: אין לו חבר במקרא. לכן כדאי לבחון שפות קרובות.

רש"י מפרש: שאינו צלוי כל צורכו קוראו נא בלשון ערבי, אבל מהיכן הכיר רבנו רש"י את השפה הערבית? האבן עזרא, שביקר ברוב ארצות העולם התרבותי של הימים ההם, מרחיב: רוב לשון ערבי דומה ללשון עברית. והבשר החי יקראו בלשון ערבי ניי (הAI ג'מיני מאשר…)

להלכה פוסקים כמו פירוש רש"י. הרמב"ם^[4] כותב:

נא שהזהירה עליו תורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה הָאוּר ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין.

ולכן: אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה.

כמובן, מוסיף הרמב"ם, האוכל חי

ביטל מצות עשה, שנאמר צלי אש, הא – שאינו צלי אסור.

אבל יש הלכה ויש פירוש של פשט…

****

סברה או מסורת?

האם מצאנו את הפירוש האולטימטיבי? האם השתכנענו? נעיין בפירושו המקורי של בעל "שכל טוב", פרשן חשוב בעיני הראשונים שכמעט לא נודע היום, חי ברומא בראשית המאה ה12, ועיבד מסורות קדומות – שחלקן לא הגיעו לידנו – לפי סברה, כלומר שכל טוב (כמו שֵׁם פירושו)…

הדילמה הבאה מוכרת לכל פרשן פשט:

מפני כבוד רבותינו אשר דרשו את התורה וחקותיה ומשפטיה באר היטב יראתם על פני היתה תמיד בלי לְשַׁנּוֹת אחרי דבריהם במדרשי הַמִּצְוֹת והחקים והמשפטים והתורות – יראת חכמים מונעת ממנו לחלוק.

אעפ"כ, במה שלבי רוחש, איני יכול לבלום עצמי מבלי (במקום) לכבד יוצרי באשר חלק לי! והוא ברחמיו ישאני – השכל הוא מתנת א-לוהים וכבוד א-לוהים הוא להשתמש בו! ואם זו עזות, הוא מייחל לרחמי שמים…

אמרתי אני בלבי כי מלת נא מדוברת על ביטול, ודומה לה: ואם הניא אביה אותה (במדבר ל ו). כלומר בטלה אביה מרשותה, וכן תניאון את לב בני ישראל (שם לב ז), כלומר תבטלון רצון לב בני ישראל, וכן הניא מחשבות עמים (תהלים לג י), ויסוד כולן נא בלבד… – השורש נ"א פירושו ביטול.

אל תאכלו נא כלומר אכילה בטילה לדעת כל אדם, שכל אדם שאוכל בשר חי בטילה דעתו אצל כל אדם, שהרי היא אכילת חיה רעה:

נסכם: הלכה לחוד ופרשנות לחוד. המשמעות המקורית של המילה הקצרצרה נָא אינה ניתנת לבירור חד משמעי, ולכן אנו נוהגים כמו רבי אלעזר בן עזריה^[5], ולומדים את כל השיטות.

והחשוב מכל: רבי מנחם מרומא מלמדנו לחשוב בעצמנו ולהשתמש בכישורים שא-לוהים חנן לנו ולכל אדם. דברי רבותינו אהובים, והאמת אהובה יותר!

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

[1] שמות (בא) יב, א-ט

[2] בראשית (תולדות) כז, יט

[3] בראשית (תולדות) כז, ב

[4] קרבן פסח ח ו

[5] חגיגה ג ב.