מצרים או מלכודת ההרגל‎ | עצירה למחשבה על פרשת שלח תשפ"ד

בפסיכולוגיה המודרנית מדברים על איזורי נוחות, הקושי לשנות הרגלים, על טראומות ועל גלישה בחזרה אל המוכר והבעייתי.

זה נמצא גם בפרשתנו.

בני ישראל לא הצליחו להשתנות. מה אנו יכולים לעשות כדי לעזור לעצמנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

כולנו רוצים להשתפר. כולנו יודעים שיש לנו מה לתקן. אנו מקדישים זמן כדי ללמוד צורות התנהגות חדשות בתקוה להחליף הרגלים גרועים בדרכים חדשות וטובות.

אנו מתמודדים עם דיאטה, כעס, דחיינות. כל הנושאים שכותבים עליהם ספרים וגם, יש להודות, דפים לפרשת השבוע.

לא קל להשתנות. יש להרגל כוח משיכה. והנה אחת הסיבות לכך: עם ההרגל, אנו יודעים למה לצפות.

שינוי זה מפחיד. מי יודע לאן זה יכול לקחת אותי.

ויש רגעי מצוקה. גם כאשר אדם משקיע ומתרגל הרגל חדש, פרודוקטיבי, אז כאשר קורה משהו חדש, מאיים, הוא יעדיף לסגת אל המוכר והבטוח…

וזה בדיוק מה שקורה בפרשתנו.

רוצים לעצור ולמצוא היכן?

****

תקוות ושברים

אם מצאתם מה טוב ואם לא – הנה התשובה.

בני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה. ראו את מצרים מת על שפת הים.

הם קיבלו תורה בסיני. במדבר ירדו להם שְׂלָו וּמָן.

והם היו במרחק של שבועות מן הארץ המובטחת. משה שלח מרגלים, שיחזרו ויספרו על הארץ הנפלאה שמחכה להם.

אבל זה לא התנהל כפי שכולם קיוו. המרגלים תיארו ארץ שפע אבל גם ארץ מלאה באויבים קשים[1].

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ! כך הזהירו עשרה מבין המרגלים, כולם מראשי בני ישראל.

נכון, שני מרגלים, יהושע וכלב, אמרו שהכל יסתדר, הלא א-לוהים עשה להם נסים. אבל קשה לאדם לחיות על הנס.

הפער בין התקוות לבין האכזבה והבשורות הרעות של עשרת המרגלים היה גדול מדי. הטראומה היתה קשה מדי. הם בכו כל הלילה[2]. התלוננו: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ.

לנוכח הטראומה, ההרגל המוכר נראה פתאום עדיף. קשה – אבל בטוח.

הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה

אף אחד לא מעז לומר זאת למשה, אבל התסיסה גוברת, והם אומרים זאת זה לזה, מחכים שמישהו יקום וייצג אותם, ידבר בשמם.

גם אדם יחיד עלול להתדרדר בחזרה להרגלים גרועים כאשר הוא סופג טראומה. כאשר זה עובר על קבוצה, על עם, זה תהליך שמחזק את עצמו.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו:

נִתְּנָה רֹאשׁ – אנו זקוקים למנהיג

וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה – בשפה של הפסיכולוגיה המודרנית: בחזרה למקום הבטוח, אל איזור הנוחות.

מצרים לא היתה מקום נוח, או בטוח…

אבל מצרים היתה מקום מוכר, והם ידעו בדיוק למה לצפות.

זה היה מרגיע, ורגיעה היתה בדיוק מה שחסר להם.

****

קול ההגיון

האם ניתן לעצור את הגלישה אחורה?

ובכן, כן. זה כמעט קרה גם לבני ישראל אז, במדבר.

יהושע וְכָלֵב בן יפונה ניסו לשכנע אותם.

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – במו עינינו ראינו!

טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד – בדיוק כמו שהובטח לנו

אִם חָפֵץ בָּנוּ יְדֹוָד וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת – א-לוהים יצליח את דרכנו.

וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ – אל תיכנעו לרגשותיכם, לפחד.

וַידֹוָד אִתָּנוּ – אנחנו לא לבד.

אבל העם לא רצה לשמוע את הצד השני.

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים – להרוג ובלבד שיושתק הקול ההגיוני, שמשאיר אותם במצב של חרדה.

ומכאן – אלינו. התורה מלמדת הרבה פסיכולוגיה.

לנו אין נסיונות כמו של עם ישראל במדבר. אבל כולנו מכירים את התהליך: פיתוח הרגלים חדשים – תקוות – משבר.

כאן, כאשר אדם ניצב ברגע קשה, שבו הוא כמעט נופל בחזרה אל איזור הנוחות שלו, יש מה לעשות!

לבחור במה שבני ישראל סירבו לעשות עם יהושע וכלב: לנהל מו"מ עם מה שאפשר לקרוא לו "קול ההגיון".

זה אומר לשוחח עם עצמי, להזכיר לעצמי נקודות חשובות. מדוע יצאתי לדרך הזו? כמה טוב יהיה לאחר השינוי. וזה אפשרי.

ועוד: בני ישראל לא היו מוכנים להקשיב עד שהיה מאוחר מדי. אבל לנו בדרך כלל יש הזדמנות שניה. גם אם גלשנו בחזרה אל איזור הנוחות, אנו יכולים לעבוד שוב על ההרגל החדש, ואדרבה, להפיק לקחים איך לא ליפול, לא להיכנע ואיך כן לחשוב בהגיון כדי להתמיד.

זה נכון בכל תחום, בכל שיפור של הרגלים. רק להקשיב ליהושע וְכָלֵב הפנימיים שלנו…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (שלח) יג, לא

[2] במדבר (שלח) יד, א-ד