נהיה לרצון | עצירה למחשבה על פרשת ויקרא תשפ״ו

מאז בני אדם הראשונים, מי שרוצה למצוא חן בעיני א-לוהים – מביא קרבן. אמנם לא-לוהים אין צורך במאומה, אבל התורה מתחשבת בפסיכולוגיה העמוקה שלנו ומתירה לנו להביא קרבן עולה כדי לחוש שאנו נותנים משלנו.

והתורה מאשרת: מי שמביא מרצונו – יהיה לרצון!

(כ610 מילים)

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

אחד המשפטים המפורסמים בעולם היום הוא: אין ייאוש בעולם כלל. תמיד יש תקוה. מדוע? כי יש מלך לבריאה, שאכפת לו מאיתנו.

הכלל הזה עתיק מאד ועומד ביסוד פרשת השבוע שלנו.

אנו מתחילים את ספר "ויקרא" – שרובו קרבנות. מהו קרבן? מתנה שהאדם נותן משלו לא-לוהים: בהמה או עוף או אפילו מנחה של בצק, שיישרפו על גבי המזבח.

מתבקש לשאול: הלא ה' אינו זקוק לקרבנות והאדם, אם ירצה למצוא חן בעיני א-לוהים, מוטב לו למצוא דרכים אחרות: תפילה ובקשה, מעשים טובים…

כאן אנו למדים פרק בתורת הפסיכולוגיה האנושית כפי שהיא משתקפת בדיני התורה.

הבאת קרבן בתור עבודת א-לוהים נראית רחוקה וזרה בעינינו היום. אבל אנו חיים בעידן המודרני, לאחר אלפי שנים של חינוך תורני!

ואם נבחן את עצמנו, עמוק בלב, נגלה כי מתחת לתפיסה המודרנית מסתתר משהו יותר פרימיטיבי. גם היום, מטבעו של האדם שהוא חש שעליו לתת ולשלם מחיר, להתאמץ ולהפסיד משהו כדי למצוא חן בעיני הא-לוהים. זה הרעיון מאחורי הקרבת קרבן. שום דבר טוב אינו מושג בחינם, לא כפרה ולא מציאת חן בעיני א-לוהים. האם לא כך רגילים אנו לחשוב – ולהרגיש?

הצורך הזה נחשף^[1] מוקדם מאד, כבר אצל בני האדם הראשונים בעולם, בני אדם הראשון, הבל וקין.

וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה

וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַידֹוָד

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן

כדי למצוא חן בעיני א-לוהים, הם חשו צורך להביא קרבן.

לאחר המבול, נח מבקש להודות על הצלתו והצלת משפחתו, ולכן המעשה^[2] הראשון שלו –

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַידֹוָד

וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר

וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ

עולה, קרבן היחיד הראשון בפרשתנו, הקרבן הראשון בהיסטוריה שמתעדת התורה.

קרבן הוא המצאה אנושית שרווחה בכל רחבי העולם העתיק, והיא קיימת עד היום בהודו. שם המטרה היא להאכיל את האלילים כדי למצוא חן בעיניהם. יותר מכך, לפי מיתוס רווח, האלילים בראו את בני האדם כדי שישרתו אותם ויאכילו אותם. וכאשר אדם רצה למצוא חן באופן מיוחד בעיני אלוהיו, היה מקריב לו קרבן אדם, כפי שנהג^[3] מלך מואב, וכפי שנהגו האצטקים בדרום אמריקה.

לא כן בעולם התורה. כאן יודעים כי א-לוהים אינו זקוק למאומה, כי הוא בורא הכל ויוצר הכל. אבל התחושה האנושית כל כך, משאלתי העמוקה לתת לא-לוהים משלי, עדיין קיימת ומפעמת, תובעת לעצמה ביטוי.

הכל יודעים: א-לוהים אינו זקוק לנו ולקרבנותינו. וכי אפשר לתת משהו למי שברא הכל והכל שלו?

משה מזכיר לעם ישראל בנאום^[4] הפרידה שלו:

הֵן לַידֹוָד אֱ-לֹוהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ

כאשר יבנה שלמה את בית המקדש אז ישא את תפילתו בחנוכת הבית ויאמר:

הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ!

והנביא ישעיהו אומר בסגנונו שלו:

וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה

כל הבהמות אינן מספיקות כדי למלא מזבח ענק הראוי לכבוד א-לוהים. כל עצי היערות אינם מספיקים להעלות אותם קרבנות באש.

אם נתרגם את המטאפורות של ישעיהו למונחים יותר מודרניים, נאמר כך: אילו היינו צריכים להביא לפי ערכו של הבורא (ולא לפי צרכיו, חלילה לנו מן הטעות!) – כל העולם כולו אין בו די!

ובכל זאת, האדם זקוק לתחושה שהוא מקריב. ולו מעט, אבל משלו. הקרבן מסייע לאדם להרגיש שיש לו קשר עם א-לוהים.

יש מי שמוסיף הסבר. לא רק צורך אנושי יש כאן, אלא חינוך מונע. אילו היתה התורה בימים ההם מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, היו מתייאשים מעצמם. יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נשפר את דרכינו?^[5]

ובכן, אדם זקוק להביא קרבן כדי לחוש שה' מתעניין בו, מקשיב לו, שומר עליו. לכן ה' נתן לעם ישראל את מצוות הקרבנות. ולא רק קרבנות ציבור אלא גם קרבנות פרטיים.

ובזה אנו מגיעים אל^[6] פרשתנו. התורה מתחשבת בנו וקובעת:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַידֹוָד …

אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד

ואז –

… וְנִרְצָה לוֹ

אין מילים יפות מאלו באזני מי שבא להקריב קרבן.

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

[1] בראשית ד ב-ג.

[2] בראשית, נח, ה כ.

[3] מלכים ב ג כז.

[4] דברים, עקב, י יד ; מלכים א ח כז ; ישעיהו מ טז.

[5] שד"ל, פירוש התורה, ויקרא א ב.

[6] ויקרא, א ב-ד