נעשה ונשמע בראי הכלכלה ההתנהגותית | עצירה למחשבה על פרשת משפטים תשפ"ה

משה רבנו שואל את עַם ישראל אם הם מקבלים את התורה והם עונים בהתלהבות, באופן גורף: נעשה ונשמע!

האם זו פזיזות, או צעד יעיל? מה אמר האמורא רבא ומה תאמר הכלכלה ההתנהגותית?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

משה רבנו קורא[1] באזני העם את רשימת המצוות שניתנו קודם לכן ואותן כתב עֲלַי סֵפֶר.

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם – נכון שהם כבר שמעו את הדברים קודם לכן אבל משה חוזר עליהם לחיזוק (רבי אברהם בן הרמב"ם) וגם שֶׁיֵּדְעוּ מה הם מקבלים עליהם, שלא יהיו כמוטעים (ספורנו).

ועכשו תורו של העם לדבר.

וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע – מה ששמענו נעשה ואנו מתחייבים לשמוע את השאר וגם את זה לקיים.

רגע. בני ישראל התחייבו באופן גורף למשהו שלא ידעו מהו. וזו לא התחייבות רגילה מחיי יום יום. הם מתחייבים לא-לוהים, מקבלים על עצמם את התורה. האם לא היה עליהם לעצור ולבקש פירוט, לפני שמביעים הסכמה נלהבת?

השאלה הזו נשאלת כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר, והיא מוצגת[2] לאחד מגדולי תלמידי החכמים שלנו, האמורא רבא.

****

גבול הרציונליות

נביא את הסיפור בעברית שלנו: האמורא רבא היה יושב ומעיין באחת הסוגיות, והיה כל כך מרוכז עד שלא חש שאצבעו האחת מונחת מתחת לכף רגלו, ובלי לשים לב דרס את האצבע והיה דמו שותת ויורד. ורבא אפילו לא שם לב לכך.

היה שם מין, כלומר בן דת אחרת (זורואסטרי, נוצרי, גנוסטיקאי או מניכאי – זה פחות חשוב לסיפור). הלה היה בקיא בתורה שבכתב (ואולי בכלל היה ממוצא יהודי) וניצל את ההזדמנות כדי לבקר את רבא – ואת היהדות. למרות שאין לנו מספיק רקע על המתרחש, נראה לנו שאנו מכירים תופעות כאלו עד היום הזה ממש.

אמר המין: אתם עם פזיז! אמרתם "נעשה ונשמע" ועדיין אתם בפזיזותכם!

נשים לב כי המין אינו מבקר רק את רבא על הנהגתו האישית, על חוסר הזהירות שלו ברמסו את ידו. ואפשר שהקורא דווקא יתפעל מכוח הריכוז ומן המאמץ העצום של רבא יותר מאשר יעסוק בביקורת על העדר תשומת הלב שלו לסביבתו.

המין מכליל: יש כאן תכונה יהודית אופיינית, תרבותית או גנטית (במושגי המדע של אז). אתם היהודים, אומר המין, פזיזים. לא חושבים קדימה. רצים וקופצים לפני שבודקים.

לכן אתה, רבא, דורך לעצמך על האצבע בלי לשים לב.

התורה שלך, האמורא רבא, מושכת אותך להתעלם ממה שקורה מסביבך.

וכעת אנו מקשיבים לתגובתו של רבא.

****

תמימות ואמון

אנחנו, היהודים, אומר רבא, אכן התחייבנו בלי לקבל את מלוא המידע. אבל זו לא היתה פזיזות, אלא החלטה משוקללת היטב.

בלשון המקרא, השונה מן מהעברית שלנו, זה נקרא – תמימות.

ורבא מצטט[3]:

תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם – האדם הישר משלים עם כך שעליו לתת אמון

וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם – הערמומיות של המוכנים לבגידה דווקא תפיל אותם בפח.

איך רבא קורא את הפסוק? איך הקריאה שלו עונה לביקורת?

הנה ההסבר שלנו: המין טוען שאסור להחפז ולהסכים לשום הצעה בעולם הזה בלי לבדוק אותה עד הסוף, כל פרט ופרט. רק פזיז מוותר על התהליך הזה.

וזה נכון שצריך ליזהר – אבל, כפי שיאמר גם בעל "חובות הלבבות", צריך גם להיזהר מפני זהירות יתר, שמולידה שיתוק.

הידע האנושי תמיד חלקי. שום דבר לא ניתן לבדיקה מלאה. העתיד נסתר.

במושגי הכלכלה ההתנהגותית, עדיף לקבל החלטה טובה מספיק מאשר לחפש את ההחלטה המושלמת, הבלתי אפשרית.

וזה מה שעשו בני ישראל

התמימות המקראית אינה נאיביות, אלא נתינת אמון בהתאם לנסיבות ולשותפים.

עם בוגדים וערמומיים צריך להיזהר. על א-לוהים אפשר לסמוך.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (משפטים) כד, ז

[2] שבת פח א

[3] משלי יא, ג