עצירה למחשבה על פרשת אמור תשפ״א: באין כאחד

מעשה באשה ללא ילדים שבעלה הכין לה גט לפני מותו כדי שלא תיפול לפני אחיו ותזדקק לייבום או לחליצה. אבל הגיעה השבת, ולא היתה דרך לתת לה את הגט.

מה היה הפטנט של רבא כדי להתיר למרות הכל את העגונה, ואיך זה קשור לסיפורי הברון מינכהאוזן ולפרדוקס הפילוסופי של איתחול עצמי?

ומה אנו לומדים על הכוונה העמוקה של נותן התורה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

תשמעו סיפור.

מעשה באשה אחת שבעלה היה חולה אנוש. לא היו להם ילדים. וזה אומר שלאחר מותו הקרב ובא, היא תצטרך לחכות לאחיו הצעיר שיגדל ויחלוץ לה.

הבעל ידע שהפתרון הטוב ביותר הוא לתת לרעייתו גט, כדי שתשתחרר מן הנישואין ולא תזדקק ליבם. ולכן ציווה להכין גט.

אבל עד שהוכן הגט, נכנסה שבת, ובשבת החמיר מצבו, והיה ברור שאי אפשר לחכות למוצאי שבת כדי שיגרשנה.

מסיבה כלשהי, לא היה ניתן להעביר לאשה את הגט. אולם הגט היה נמצא בבית מסויים, שהיה שייך לבעל. הוצע פתרון מקורי: האשה תיכנס לבית, הבעל יְזַכֶּה לה את הבית, וברגע שהיא תזכה בבית לעצמה, גם הגט שבתוכו ייכנס לרשותה, ובכך תהא סוף סוף מגורשת – ותינצל מן היבם.

כמובן, היה הרבה יותר שמח אילו הבעל היה מחלים והם היו חיים יחד בעושר ואושר, אבל זה לא היה המצב. הטוב ביותר שאפשר היה לקוות לו הוא שהאשה תוכל לקבל גט וזה מה שהבעל רצה להספיק לפני מותו.

הסיפור הזה התרחש לפני כ-1700 שנה בבבל, ובעל העצה כיצד לשחרר את האשה מכבלי הנישואין היה האמורא הגדול רבא[1]. דומה שלמרות הזמן הרב שחלף מאז, עדיין אפשר לחוש את המצוקה ואת שמחת הפתרון עד היום הזה.

אבל האם הפתרון הזה עובד? רב עיליש הקשה לרבא היאך האשה יכולה לזכות בבית ובעקבות זאת בגט. הלא יש לנו כלל: כל מה שקנתה אשה קנה בעלה. אם כן, גם אם הבעל רוצה לְזַכּוֹת לאשתו את הגט ולשם כך את הבית, עדיין – פורמלית אי אפשר לעשות זאת. בלשון הגמרא, אין לה "יד" לזכות בבית, כי ה"יד" – כלומר היכולת לזכות באופן עצמאי, לעצמה – אינה קיימת. לא כל עוד היא נשואה.

אה, ואיך הסיפור והפטנט הזה נוגעים לפרשת השבוע?

****

הפטנט של הברון מינכהאוזן

ובכן, יש פטנט. וכדי להציג אותו, נדלג אל המאה ה-18, אל גרמניה, שם חיו שני טיפוסים מעניינים. הברון קרל פרידריך הירונימוס פון מינכהאוזן והסופר אריך רודולף רספה. הברון, איש צבא לשעבר, היה אוהב להרשים את אורחיו בסיפורים מופלאים שלא היו ולא נבראו. רספה, שהכיר אותו קלושות, אסף בדיות וגוזמאות וייחס אותן לברון. התוצאה היא אחד מספרי הילדים המשעשעים ביותר שנכתבו אי פעם, וכפי שמתברר, הספר מתאים גם למבוגרים. ובמיוחד – לפילוסופים.

הנה סיפורון אחד של הברון של רספה.

בשלב הלפני אחרון של הרפתקה שכללה ביקור בעננים, נפל הברון מטה מטה, נחבט בקרקע, ונפל לתוך בור בעומק של כעשרים מטרים. מה עושים? כשרון ההמצאה של הברון מינכהאוזן עמד לו, והוא רץ הביתה, הביא סולם, טיפס החוצה, ולא שכח לקחת את הסולם איתו בחזרה[2].

משהו מפריע לכם בסיפור הזה? נסו לנסח זאת במילים. זוהי כבר פילוסופיה – הסיפור זכה להפוך לשם של פרדוקס פילוסופי. זו בעית ה- Bootstrappingאו האיתחול העצמי. אילו הברון היה יכול לצאת, היה יכול להביא גם סולם, אבל זה בלתי אפשרי, וחוזר חלילה.

הפתרון של רבא לקושיה של רב עיליש היה מעמיק וגאוני. לוגית, הפטנט עבד בדיוק כמו הסולם של הברון. הגט והיד של האשה באין כאחד, אמר רבא. אמנם, אף אחד מהם לא יכול לקרות לפני שהשני יחול. האשה לא יכולה לזכות בבית לפני שיהיה לה גט, והיא אינה יכולה לזכות בגט בלי לזכות בבית, אבל, איכשהו, זה קורה ביחד, ואם זה קורה אז זה מצליח, בדיוק כפי שאילו הברון היה יכול לצאת להביא סולם, היה יכול להשתחרר.

וזה ההבדל בין הפתרון של רבא לסיפור של רספה: במציאות זה לא עובד, ולכן הסיפור משעשע, אבל כאשר אנו עוסקים בהגדרות משפטיות או הלכתיות, זה בהחלט יכול לעבוד.

אה, ואיך זה קשור לפרשת השבוע?

****

מנחת העומר

בפרשתנו מופיעה המצוה הבאה הקשורה לקצירת הקציר הראשון שלאחר הפסח.

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ

וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם[3]

הפירוש המקובל של המצוה הזו כך הוא: אסור לקצור ואסור לאכול מן הקציר הראשון, שהוא של שעורים, עד שלוקחים מן הקציר הזה ומביאים ממנו קרבן מיוחד למקדש.

אבל – וזה לא כתוב כאן אלא במקום אחר – אסור להקריב שום דבר במקדש שהינו אסור באכילה לעם ישראל. והרי העומר הראשון, כמו כל הקציר, אסור באכילה לפני שמביאים ממנו קרבן.

רואים את הדמיון לאשה הזקוקה לגט ולסולם של הברון? אסור להקריב מן העומר הראשון כי הוא טרם ראוי לאכילה, והוא לא יהיה ראוי לאכילה עד שיקרב…

הפתרון: שניהם באים כאחד! הקציר והיתר האכילה ולכן היתר ההקרבה במקדש חלים יחד, למרות שאף אחד מהם לא יכול לחול בפני עצמו.

הרעיון של רבא נמצא אם כן כבר בתורה עצמה – אם כי צריך התבוננות עמוקה בדינים כדי לזהותו.

כאן הבסיס להרבה היתרים מפורסמים שהתירו חכמים: הפרוזבול של הלל, מכירת חמץ, ביטול קדושת בכור על ידי מכירת האוזן של אמו לגוי ועוד ועוד.

זה סוג של הערמה, במובן החיובי של המילה. בניסוחו של השופט פרופסור משה זילברג ע"ה: המחוקק העליון של ההלכה, כלומר נותן התורה, השאיר פרצות – ואולי מוטב לומר "פתחים" – כדי לאפשר פתרונות פיקטיביים. זה לא ניצול לרעה של ההלכה. זו היתה כוונת נותן התורה מן ההתחלה, ולכן השאיר את הפרצות האלו שחכמים יגלו וישתמשו בהן לעת הצורך[4].

כאשר אנו מגלים היתרים שכאלו אנו עוקפים קשיים בקיום ההלכה ובעשיית הישר והטוב על ידי הפתחים שבתוך התורה עצמה – ובכך אנו מקיימים את רצונו של נותן התורה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] גיטין עז ב.

[2] למעשה, בסיפור המקורי הברון הביא מעדר וחפר דרך החוצה. אבל הגרסה שלי יותר מוצלחת, הלא כן?

[3] ויקרא (פרשת אמור) כג:ט – יד. מנחות ה ב – ו א. הפתרון הזה לא מופיע בגמרא במפורש אבל הוא מתבקש.

[4] כך דרכו של תלמוד, עמ' 30.