קרשים ושמות‎ | עצירה למחשבה על פרשת נשא תשפ"ד

בני לוי קיבלו את התפקיד לשאת את חלקי המשכן במסעותיהם במדבר.

אחת ההוראות היתה לקבוע שמות, אבל לפסוק הזה יש שתי משמעויות אפשריות.

למה הכוונה? ומה לומדים מזה לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הלויים קיבלו תפקיד: עֲבֹדַת מַשָּׂא. לשאת את חלקי המשכן המפורק בעת המסעות של בני ישראל במדבר[1].

בני גרשון קיבלו לשאת אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן והמסכים לסוגיהם.

המשימה של בני מררי היתה:

קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וכל מה שקשור אליהם, וכן עַמּוּדֵי הֶחָצֵר וכל מה שקשור אליהם.

בתיאור המטלות, רק אצל בני מררי מופיעה תוספת של שש מילים:

וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם.

הפניה תִּפְקְדוּ מיועדת לבני אהרן, שאחראים על המשכן וממונים על הלוויים.

אך שמותיהם של מי ומה? של הלוויים הסוחבים את המשא, או של האביזרים שהלוויים היו נושאים?

ומדוע?

****

חלוקת עבודה

כרגיל, רבותינו הראשונים עמדו על השאלה והציעו הסבר:

רבנו מיוחס:

בפירוש תְּמַנּוּ להם כל הכלים כדי שיהיו מכירין אי זו משמרת (משימה) מסורה להן.

הרמב"ן מתאר כיצד:

איש פלוני ישא מן הקרשים כך במספר, ופלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר.

לא שיצוה: בני מררי בכללם ישאו כל הקרשים והאדנים והעמודים.

ומדוע?

ובכן, לא נעים לומר זאת, אבל גם אצל עובדים בקודש צריך למנוע ויכוחים ומריבות.

הרמב"ן: בעבור כובד משאם. אולי יָקֵל כל אחד ממשאו ויטיל על חבירו.

יש אנשים חסונים שמסוגלים לשאת משא כבד ויש שלא. יש טיפוסים מסורים שיתנדבו ראשונים לכל תפקיד, גם הקשה ביותר – ויש להפך.

סביר שהאחראי היה מתאים את המשאות ליכולתם של הסבלים. סביר שהיה מתחשב אם אחד מהם התנצל שהיום מכל הימים קשה לו לשאת משא כבד.

(בהמשך תרמו הנשיאים עגלות ואז עול סחיבת המשאות הכבדים הצטמצם: אל העגלה וממנה).

לפי כל זה: וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם – אתם בני אהרן תפקידו את הלוויים, לפי שמותיהם, על משאותיהם.

****

מסמנים את הקרשים

והנה הסבר מפתיע: לקרשים היו שמות משלהם…

בספר שמות, בתיאור הקמת המשכן, נאמר[2]: וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר.

משה מקבל הוראה לדייק בחיבור חלקי המשכן בהתאם לדגם הכללי שנמסר לו עוד בהר סיני.

בתלמוד הירושלמי[3] מסופר על שאלה שהופנתה אל רבי אימי:

והקמות את המשכן כמשפטו – וכי יש משפט לעצים?

אז כן: אי זה קרש זכה לינתן בצפון – יינתן בצפון; בדרום – יינתן בדרום

רמת הדיוק בהקמת המשכן היתה, כפי שאומרים היום, ברזולוציה של הקרש הבודד. לאחר שחוברו הקרשים יחד, היה צריך לסמן אותם כדי שכל אחד ואחד מהם יוחזר למקומו המדוייק בין שכניו לאחר הפירוק וההרכבה בפעם הבאה.

רבי יהודה אמר[4]: היו כותבין עליהן אלף בית, כדי לידע איזה הוא בן זוגו שלקרש.

לפי כל זה, וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם – תסמנו בְּשֵׁם כל קרש וקרש של המשא.

ומדוע חשוב לסמן את הקרשים, ומדוע פסוק מיוחד דן בכך?

התשובה מוכרת לכל נגר. למרות שהקרשים אמורים להיות זהים, יש שהתאימו יותר ויש פחות.

ועוד: כאשר מחברים קורות, או כל שני רכיבים יחד, הם מתהדקים והחיבור ביניהם מתחזק ככל שנמשך השימוש. לכן, אם כבר מפרקים, יהיה יעיל לחברם שוב לפי הסדר של הפעם הקודמת.

והיות שלא קל או אפשרי לזכור את כל הזוגות, אז מסמנים אותם.

****

יעילות ושלום

החיים מלאים משימות, והפסוק שלנו מלמד שני רעיונות גדולים, ולא רק במקדש – או בנגרות.

ראשית, צריך חלוקת עבודה, אפילו במשפחה. כאשר יש הרבה משימות והרבה אחראים לחלק ביניהם, צריך סדר, צריך לבחור את האדם המתאים לכל תפקיד וצריך שכל אחד ואחד יֵדַע את תפקידו.

כמו בין הקרשים, צריך שגם החומרים וגם המשתתפים יהיו מתואמים, שיהיה להם נוח ביחד.

וכמו בין הלויים צריך שיהיה אחראי שיקבע מי עושה מה.

כאשר יש סדר – אין מחלוקות ואין מריבות. יש שלום – ויש יעילות.

וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ – תהיו מסודרים!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר, פרשת נשא, ד כה-כו; לא-לב

[2] שמות (תרומה) כו, ל

[3] הוריות פרק ג הלכה ה

[4] מדרש הגדול (במדבר (נשא) ד, לב