ראש השנה של עזרא ואנחנו | עצירה למחשבה על ראש השנה תשפ״ו

ללמוד מראש השנה של עזרא

(פורסם לראשונה בשנת תש״פ)

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

רק מקצת מן העם חזר לארץ בימי עזרא ונחמיה. עבודה רבה ציפתה להם והחיים היו קשים, ואויבים היו להם מבית ומחוץ. ועם זאת, הם הצליחו לבנות את המקדש, ולהקיף את ירושלים בחומה.

ואז, ביום ראש השנה, נקבצו כולם לירושלים. מכונת הזמן שלנו, כלומר העיון שלנו בתיאור מן הימים ההם, מתמקד בפרק ח בספר נחמיה.

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם

רחוב אינו אלא רחבה גדולה לצרכי העם, משוק ועד בית דין. וכאן היא משמשת לכינוס דתי.

וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל

הפסוק הזה מעורר שאלות רבות, אצל הפרשנים ואצל החוקרים. איזה ספר הביא עזרא? האם זה ספר התורה של משה רבנו, או העתק שלו? ואכן כך מסתבר. אך מדוע רק לעזרא היה כזה ספר?

הבקשה של העם מספקת תשובה. בגלל הגלות. בני העם היו מן הנאמנים שֶׁחִכּוּ להיגאל ולחזור לארץ. הם לא נכשלו בעבודה זרה, כמו רוב העם שגלה. אבל האם היתה להם בגלות הזדמנות לקרוא בתורה, ללמוד על המצוות? לא היו איתם חכמים שילמדו אותם את המסורת. רק כאשר באו לארץ החלו לגלות עד כמה מעט הם יודעים.

כעת, כשבאה ההזדמנות, הם ביקשו מעזרא שילמד אותם. בחרו בראש השנה – אולי בגלל שהם ידעו באופן מעורפל שהיום הוא יום דין. ברור שהבקשה לקרוא בתורה היתה מתוכננת מראש, מפני שהיתה בימה מוכנה לקריאה…

ועזרא ממלא את מבוקשם, הוא קורא ועוזריו, הלוויים, חוזרים בקול רם ומפרשים.

… וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה – מבינים כלומר מלמדים ומסבירים.

ואז בני העם בוכים. נכון, הם זכו לעלות לארץ ולהתגורר בה, ואפילו להקים את המקדש, אבל פתאום מתברר שיש מצוות שכלל לא הכירו ובוודאי לא שמרו! למשל, כפי שמסופר בהמשך, מצות סוכה שלא קיימו עד היום ההוא.

האם לא האשימו את עצמם? נכון, זכינו לחזור לארץ אבותינו, אבל כאן רק מתברר מה רבים חסרונותינו. אולי זה מחמת בורות ואי ידיעה, אבל האם זה פוטר אותנו?

לתחושה הזו יכול האדם המודרני להתחבר עד מאד.

ומה אמרו להם עזרא ונחמיה והלווים?

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַידֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ – אין סיבה לבכות!

לְכוּ. אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים – אדרבה, תאכלו ותשתו טעים

וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ – ואל תשכחו לתת לעניים

כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ – זו המצוה וזו הקדושה

וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת יְקֹוָק הִיא מָעֻזְּכֶם – לא הצער יגן עליכם אלא השמחה כי א-לוהים הוא המעוז שלנו. הוא איתנו, הוא שומר עלינו.

וזה מה שהם עשו:

וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה

כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם – היתה להם נקודת התחלה.

****

מאז ועד היום

גם אנו מוזמנים להבין.

הם נכשלו כי לא קיבלו הזדמנות ללמוד. וזה, למרות מרחק הדורות, נכון גם היום. יש מאיתנו שלא למדו תורה, ויש שאינם יודעים שיש תורה, ומהי. אך גם אלו שלומדים תורה מגיל צעיר, האם אם אנו באמת מבינים מהי התורה ומה א-לוהים מבקש מאיתנו?

ולכן המסר של אז קיים גם היום. המצוה היא לשמוח ביום הזה, שזכינו להכיר במלכות א-לוהים ולקבל אותה על עצמנו, להיות איתו בברית, ללמוד את תורתו. עלינו לשמוח, לאכול ולשתות ולא לפחד ולא להתאבל. א-לוהים איתנו.

כל מה שצריך הוא מה שעשו גם העם בימי עזרא: כבר למחרת, הם חזרו כדי ללמוד בתורה מה נדרש מהם, מה א-לוהים רוצה מהם. גם אנחנו יכולים, ביום הזה של שמחה וקבלה, לבחור: ללמוד מהי תורה ומה היא מלמדת אותנו על עצמנו ועל משימתנו בעולם הזה.

כמו אז, בשיבת ציון השניה, כך גם היום, בשיבת ציון השלישית. נשמח, נאכל משמנים (אבל לא יותר מדי, כי אנו יודעים כמה חשוב לשמור על תזונה בריאה) ונשתה מתוק (ראו לעיל), לא נשכח את העניים, ונשמח ונודה על שזכינו להיות חלק מעם ישראל, חלק מן הברית עם א-לוהים.

ונמשיך ללמוד.

בהצלחה.

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *