שלי ורק שלי | עצירה למחשבה על פרשת ויקהל תשפ"ה

לכל אחד מאיתנו יש מקום מיוחד בעולם, תפקיד אישי מיוחד, וצריך רק לגלות אותו.

הרעיון הזה נדרש בפרשתנו, מחדש הלכה, זוכה לעיבוד פילוסופי וגם מופיע בסיפור ילדים יפהפה מפינלנד.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

טובה ינסון, סופרת וציירת, נולדה וגדלה בפינלנד, ושם, מתוך ילדותה וסיפורי ילדותה, עיצבה את אחת הסדרות הנפלאות אי פעם עבור ילדים, סיפורי המומינים.

המומינים הם יצורים קטנים וחביבים, המתגוררים בעמק יפה ונסתר בפינלנד. יש להם הרבה הרפתקאות – אבל אין שם רשעים. יש ערכים, תובנות פסיכולוגיות ואפילו דגמים חינוכיים. איך מחזירים ילד שעשה טעות והשתנה לרעה? דרך אהבה ואמון של אמא בזהותו[1].

איזו תובנה פסיכולוגית נמצאת בקטע הבא ואיך זה קשור לפרשתנו?

המומינים יצאו לטיול ומצאו אוצר: שרידים וחפצים מאניה שטבעה. סנופקין, המשוטט, פוגש את מומינאבא גורר מן הים בולי עץ וקרשים.

לא רע, מתנשף מומינאבא. מאלו אבנה מזח.

מומינאבא יודע לתקן הכל!

תרצה שאעזור לך, שאל סנופקין.

לא, חלילה! אמר מומינאבא בבהלה. אני מסתדר לבדי. נסה למצוא משהו משלך לגרור!

מובן? מוכר? מומינאבא מציג תכונה אנושית מוכרת היטב. כל אחד רוצה את שלו, את ההישג הפרטי שלו ואת העמל הפרטי שלו.

לודא, החכם מלוד, דורש[2] זאת משלוש מילים בפרשתנו.

אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ – ממלאכתו הוא עושה, ואינו עושה ממלאכת חבירו. החכמים, שזכו ליצור את חפצי המשכן, עסקו כל אחד במלאכתו שלו, שלו ולא של חברו, ואפילו לא לקחו כלים זה מזה.

יש כאן תובנה מעמיקה על האדם. עלינו. כל אחד מאיתנו נולד עם משימה שמצפה לו, אומר הרמח"ל, ולכן לכל אחד מאיתנו עולמו שלו[3] וחובתו שלו.

הרב יוסף דב סולוביצ'יק מזהה בסיפור הבריאה השני את האדם היוצר והממציא, "איש ההדר", אשר הולך בדרך בוראו, מחדש ומגלה ויוצר. השאיפה לכך היא בטבעו העמוק של האדם, ולכן היא בסיפור הבריאה. בלשון הפילוסופיה החדשה זוהי אבחנה אקזיסטנציאליסטית.

אשרי מי שזוכה ומוצא את עצמו ואת התוכן והמשמעות שלו במעשי קודש, כמו שהיה אז, במדבר. אבל התשוקה הזו – לפעול וליצור משהו ייחודי משלי – היא כלל אנושית. זה מה שמתארת הסופרת הפינית, טובה ינסון, בדמותו של מומינאבא, שרוצה לבצע את התפקיד שלקח על עצמו לגמרי לבדו.

וזה גם במשנה ובגמרא.

****

הקב הפרטי שלי

תנו דעתכם על האירוע הבא. חקלאי הפקיד פירות אצל חברו והלך לו. והפירות… מתקלקלים. לא ממש ברמה של לזרוק לפח, אבל זה יקרה, במוקדם או במאוחר.

מה על החבר לעשות?

הפתרון בימי המשנה[4] היה למכרם. לכל דבר היה שוק. אבל במשנה נאמר: לא יגע בהן. והגמרא תשאל: מדוע?

רב כהנא אומר את הטעם הפסיכולוגי, האקזסיטנציאליסטי: אדם רוצה בקב (כליטר וחצי) של הפירות שלו יותר מתשעה קבים של חבירו. זו רק תשיעית, אבל היא משלו.

זה חביב עליו לפי שעמל עליו, אומר רש"י.

רב כהנא מזמין אותנו לדמיין את בעל הפירות מסתכל בהם בגאווה, כי הם פרי עמלו האישי.

לכן, כל עוד הפירות לא התקלקלו לגמרי, צריך לשמור את הפקדון עד שיחזור ולא לנסות להציל את השווי הכספי. מוטב לו לאדם להפסיד קצת רווח ובלבד שהדברים המיוחדים שלו, שעליהם עמל, יישארו בידו, והוא כבר יחליט אם לאכלם או למכרם. הבעלים גם מוכן לסיכון שערכם ירד.

נחזור ונסכם: בלשון פילוסופית, אקזיסטנציאלית, יש יחס אישי ייחודי בין האדם לבין מה שיצר, שטרח ועמל עליו. זה, מבחינה מסויימת, חלקו בעולמו. גם אם זה לא מושלם.

כמובן, ההתעניינות האקזיסטנציאליסטית יכולה לקבל מקום רק לאחר שאדם פותר את הבעיות הדחופות יותר שיש לכולנו, שמוכרות לנו מטבלת הצרכים של מסלו. לפני שאדם מתפנה לחפש את ההגשמה העצמית שלו, וכל שכן את ההגשמה הדתית שלו, הוא צריך לטפל בנושאים בוערים כמו פרנסה לטווח הקצר והארוך ודאגה למשפחתו. אבל הצורך העמוק להטביע את חותמנו האישי קיים בתוכנו, תמיד. צריך להכיר בו – ולחיות אותו. זו מתנה א-לוהית, וזה סוד הסיפוק והאושר.

זה מה שגילתה הסופרת הפינית, שתירגמה תובנות עמוקות על האדם לסיפורי ילדים. וזה מה שחשף התנא עלום השם בפרשתנו. לכל אחד מאיתנו עולמו שלו וחלקו שלו.

ועכשו – היכן הפרוייקט האישי שלכם?

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] משפחת המומינים, הסיפור על מגבעת המכשף, עמ' 38; 89; כוכב השביט מגיע לעמק המומינים עמ' 93.

[2] שבת צו ב. שמות ויקהל לו ד.

[3] מסילת ישרים, פרק א, ד"ה יסוד החסידות.

[4] ב"מ לח א.