בלבבי משכן אבנה | עצירה למחשבה על פרשת תרומה תשפ״ו

מדוע היה צורך במשכן, ואחריו במקדש? מדוע חנה העקרה, אם שמואל, וגם הפילוסוף הגדול הרמב"ם, בחרו לעלות לרגל ולהתפלל במקדש? שלמה המלך מגלה את התשובה…

(כ680 מילים)

* * *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

היכן נמצא א-לוהים?

נתחיל בתשובה האמיתית, הקשה והפילוסופית: השאלה הזו – טעות. א-לוהים כמובן קיים אבל אינו נמצא בשום מקום, מפני שא-לוהים אינו גוף. א-לוהים נמצא וקיים, אבל לא באופן שאנו מכירים ומבינים. בורא העולם אינו ניתן לתיאור, או להגדרה, או לתפיסה. אי אפשר לומר עליו שום דבר, אם כי אפשר וחשוב לומר הרבה על מערכת היחסים שלו איתנו, בני האדם, באופן כללי, ואיתנו, עם ישראל, באופן מיוחד.

משל לדבר: האם אפשר לשאול היכן נמצאים המספרים שאנו עושים בהם חשבון? שתים, שלוש, ארבע? מספרים אינם נמצאים בשום מקום. גם השאלה הזו מבוססת על טעות,

ויש הבדל עצום. המספרים הם רק הפשטה. הם אינם קיימים באמת, וא-לוהים הוא היש הנצחי, שברא אותנו – ואת המספרים.

אם כן, לא-לוהים אין מקום, אבל, בלשוננו היום, הוא זמין בכל מקום. בכל מקום ניתן לקרוא אליו, להתפלל אליו, להיענות על ידו.

אם הצלחתי להעביר את הרעיון הזה, אזי למדנו את השיעור החשוב ביותר של התורה.

אבל, רגע, אם לא-לוהים אין מקום, והוא זמין בכל מקום, אז מדוע מצווה פרשתנו להקים משכן?

השאלה מתבקשת. נענה בדרכו של הרמב"ם.

****

אנושי, אנושי מדי

נשגבותו של א-לוהים, הטרנסצנדטיות שלו (זה הביטוי הטכני, הפילוסופי), היא רעיון מופשט. זה המסר של התורה החל מן הפסוק הראשון של בראשית. אבל – עד כמה בני אדם בעבר הרחוק היו מסוגלים לקלוט זאת? וגם בני ישראל, שיצאו זה עתה ממצרים, המלאה בפולחנים אליליים, האם היו מסוגלים להבין את הרעיון הזה? לחיותו?

ואפילו היום, עד כמה אנו בני האדם מסוגלים לחיות עם התובנה הזו?

לכן כאשר משה עלה להר סיני והשאיר אותם לבדם, הם ביקשו להם דמות, פסל…

קל לטעות ולתפוס את הא-לוהים באופן גשמי. קל לטעות ולהאמין שהוא בעל תכונות אנושיות, רעב וצמא וזקוק לפינוקים. מקדשים ומזבחות לאלילים היו בכל רחבי העולם. בכל דת שבמזרח הקדמון היו פעולות יומיומיות לספק את צרכי האל. במצרים: חיטוי, פירכוס והלבשה לצלמו, ולאחריהן הקרבת מאכל ומשתה. מקדש בבלי היה מכיל רהיטים, ובתוכם חדר מיטות מיוחד, שפע של כלי שרת ופולחן עם שפע של מאכלים ומשקאות.^[1] טכסים כאלו נערכים עד היום בהודו, תיאור שלהם ניתן למצוא בסיפורי המשורר ההודי טאגורי וכן אפשר לצפות בהם באינטרנט.

****

תפילת האדם

זה צורך אנושי בסיסי לחוש שאנו, בני האדם, עושים משהו, ולו משהו סמלי, עבור א-לוהים, גם אם הוא אינו זקוק לנו כלל. לכן – המשכן.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו

אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר^[2]

המשכן ייבנה בפאר והדר, ממיטב החומרים, כפי שעם ישראל היה מסוגל להרשות לעצמו במדבר. בפנים: ארון העדות והכרובים, השולחן והמנורה. בחוץ, בחצר, מזבח הנחושת לקרבן. הכל כפי שמתואר, בפרטי פרטים, בפרשתנו.

ושימו לב: הקרבנות קרבים בחוץ, כאילו לומר: זה רק טכס, זה לא באמת. העבודות לא נועדו לספק תזונה אלא לסמל את הקשר בין א-לוהים לאדם, את הרעיון הנפלא שא-לוהים מתעניין בנו, אך מתוך הקפדה שלא ייראה ולא יובן כאילו א-לוהים זקוק לעבודות האלו.

לאחר מאות שנים, שלמה המלך בונה את המקדש. מפואר יותר, מרובה בפריטים. במשכן היו כרובים מעל ארון העדות. במקדש היו כרובים מצויירים בכל עבר ופינה. במשכן היה שולחן אחד. במקדש שלמה – עשרה. וכן הלאה.

הפאר עלול להטעות. שלמה, החכם מכל אדם, ידע שהמקדש הוא רק סמל ולא בית מגורים. החשוב אינו הקרבן, המעשה החיצוני, אלא המתרחש בלב האדם. זה המסר של תפילתו עם חנוכת המקדש^[3]. והוא מביע את השאלה הפילוסופית שלנו:

הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ?

הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ

אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!

ושלמה משיב: זה מקום תפילה. לציבור וליחיד. לחוטא, לבעל הייסורים, וגם לגוי, כי גם מי שאינו יהודי זכאי להתפלל ולהישמע.

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְיָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָאוּ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה

כולם זקוקים למקדש, גם הנכרי ומי שלא רכש הבנה מעמיקה וגם כל אדם, גם הפילוסוף הדגול ביותר כמו הרמב"ם, שגם הוא עלה לשם להתפלל. זו עובדה פסיכולוגית פשוטה שקל יותר לכוון בתפילה – ולקוות שהיא נשמעת – במקום מיוחד. לכן חנה העקרה, אמו של שמואל הנביא, התפללה דווקא במשכן שילה, בפנים.

אבל גם כשהמקדש חרב, א-לוהים מקשיב.

כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ – כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא – וְאָנַפְתָּ בָם

וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ… וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם … וְסָלַחְתָּ

כבפיוטו של רבי אלעזר אזכרי, בלבבי משכן אבנה. א-לוהים זמין לכל מתפלל.

* * *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

* * *

[1] ע"פ הרן, המערך הפולחני ומשמעותו הסמלית, עמ' לה, ספר היובל ליחזקאל קויפמן.

[2] שמות, תרומה, פרק כה

[3] דברי הימים ב פרק ו ז-לט וכמובן מלכים א ח.