הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד | עצירה למחשבה על פרשת כי תבא תשפ"ד

יותר מעשרים פעמים בספר דברים מנבא משה כי יום אחד תהיה עבודת הקרבנות מרוכזת במקום אחד: הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד.

וגם יהושע חוזר על כך.

מה היה ההבדל המהותי בין המקדש לבין אהל מועד? ואיך נקבע כי ירושלים והמקדש הם יהיו הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד?

ומה לומדים מכאן על האופן שבו מתגשמות נבואות ועל בחירת האדם?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

היכן היה המקדש?

כולנו יודעים. שלמה המלך בנה את המקדש בירושלים, שם נחרב בידי הכשדים, ונבנה מחדש ושוב נחרב בידי הרומאים, ואנו ממשיכים להתפלל לתקומתו בפעם השלישית במהרה בימינו אמן.

אבל מקדש וירושלים לא נזכרו בתורה…

ואם כבר אז כבר: מדוע לא לעבוד את א-לוהים בכל מקום, שהרי בכל מקום אפשר לבנות מזבח – במה – ולהקריב קרבן?

אכן, במשך מאות שנים זה בדיוק מה שעשו בני ישראל.

מה מלמדים אותנו המקראות ומהי ההלכה – התיאוריה ההלכתית – שהורונו חכמים?

****

במות[1] ומקדש

במה היא מזבח להקרבת קרבנות. כל מקום כשר להיות במה, וכל אדם רשאי להקטיר, יהודי או גוי[2]. הלא נח בנה מזבח ומנוח, אבי שמשון, הקטיר על הסלע. אמנם פסקו חכמינו שצריך דווקא מבנה מלאכותי, כמו בנין[3].

וקרבנות ציבור כשרים רק בבמת גדולה, שנקראת במת ציבור.

במדבר הקריבו קרבנות במשכן, ועם בואם לארץ, הוצבו אהל מועד, מזבח הנחושת וארון הברית בגלגל. משם הועברו לבית אל[4], ואז לשילה. לשם עלו בני ישראל לרגל, ושם שֵׁרֵת שמואל מילדותו לפני א-לוהים. כיון שנחרבה שילה, עברו עיר הכהנים והאהל לנוב, ואחר כך אל גבעון, ובה הקריב שלמה אלף עולות[5], ואף זכה שא-לוהים התגלה אליו והעניק לו חכמה גדולה.

במה גדולה כשרה גם ללא האהל וארון הברית, שהרי הקריבו למרות שהארון נפל בידי פלשתים.

דוד מלכנו בחר בירושלים לעיר הבירה שלו, והביא לשם את ארון הברית, ועדיין היו מקריבים בגבעון ובמקומות אחרים: אבשלום בחברון, ואדוניה בן חגית באֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֵצֶל עֵין רֹגֵל[6].

ואולם דוד ביקש להקים מקדש, בנין של קבע, עבור עבודת הקרבנות. אמר: אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה[7]. נתן הנביא בישר שמשאלתו רצויה אבל בנו שלמה יעשה זאת: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי.

וכך היה.

****

דרשות ופילוסופיה

חכמינו[8] סיכמו:

עד שלא הוקם המשכן – היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות

משהוקם המשכן – נאסרו הבמות ועבודה בכהנים

באו לגלגל – הותרו הבמות, באו לשילה – נאסרו הבמות, באו לנוב וגבעון – הותרו הבמות

באו לירושלם – נאסרו הבמות

מכאן ואילך לא הותרו.

אמנם מצאנו שהעם המשיכו להקטיר בבמות[9] ורק יאשיהו הצליח להפסיק זאת. אבל הקטרה זו נגד ההלכה היתה.

ועדיין יש לנו לשאול: מהיכן למדו כל זאת?

חכמינו דרשו[10] פסוקים כמו אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה ואמרו: כשתבואו אל המנוחה תהוא (תהיו) אסורין והיא היתה מנוחה לפי שהיתה בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן.

כלומר, כיון שבנה שלמה מקדש מאבן והשאיר את היריעות מלמעלה במקום גג, החליף המקדש את אהל מועד כמרכז עבודת הקרבנות.

מכאן שלחכמים היתה סברה: החלפת אהל במבנה של קבע, מאבנים, שרק גגו הוא יריעות, היא שיצרה כאן מהות חדשה של מקדש.

ונראה שהסתמכו דוד ושלמה וחכמינו על הביטוי המצוי גם בפרשתנו[11], ונזכר עשרים פעמים ויותר בספר דברים, ואף בספר יהושע, כי עבודת א-לוהים צריכה להיות בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד.

רגילים אנו לחשוב שירושלים היתה המקום המכוון מששת ימי בראשית, אך בכל הפסוקים הללו לא נאמר "המקום אשר בחר" בלשון עבר אלא אֲשֶׁר יִבְחַר בלשון עתיד.

כלומר: בני ישראל יעשו את הנכון והמתבקש וממילא יתברר כי זה מה שרצה א-לוהים עבורנו.

לכן נדד אהל מועד ממקום למקום לפי אירועי הזמן, ולכן[12] כאשר בחר דוד המלך ביבוס כבירת מלכותו וקרא בשמה הידוע יְרוּשָׁלִַם ובהמשך ביקש להקים בה את המקדש, אז ורק אז נבחרו ירושלים והמקדש להיות בית עולמים.

למדנו עקרון גדול בהנהגת א-לוהים ובתפקידו של האדם. אנו בוחרים לפי מיטב הבנתנו ומתוך יראת שמים, ואז בחירותינו מוליכות אותנו לגלות מה מכין א-לוהים בעבורנו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] אנציקלופדיה תלמודית ערך "במה" ג שלט.

[2] בראשית ה כ; שופטים יג יט.

[3] רמב"ם מעשה הקרבנות יט א, זבחים קח ב.

[4] שופטים כ כו

[5] מלכים א ג ג-ה.

[6] שמואל ב טו ז-ח; מלכים א א, ט.

[7] שמואל ב ז, ב; שם יג.

[8] ספרי דברים ראה סח ח

[9] מלכים א כב מד; מלכים ב יב ד; יד ד; טו ד; טו לה; מלכים ב כג.

[10] דברים (ראה) יב, ט; מדרש תנאים לדברים (הופמן) ראה יב, ט.

[11] דברים (פרשת ראה) יב, יד; כי תבוא כו ב; יהושע ט כז.

[12] שמואל ב ה.